הבעיה המרכזית היא שהצמיחה המהירה, מונעת-המלחמה, בשנים 2023 ו-2024 ניצלה את מלוא המשאבים הפיזיים של המשק עד תום. אנליסטים במכון Bruegel מצביעים על כך שהצמיחה הגבוהה באותן שנים נשענה על הוצאה ציבורית ביטחונית ובום אשראי תאגידי, אך המומנטום הזה "האט באופן משמעותי ב-2025 בשל מגבלות קיבולת" . במילים אחרות, במיכל הדלק של הכלכלה כבר אין טיפה.
שוק העבודה ברוסיה הוא אולי המגבלה הקשה מכולן. נפגעים בלחימה, הגירת ענק של עובדים מיומנים (במיוחד בתחום ההייטק), ומדיניות גיוס רחבה יצרו מחסור חריף בעובדים בכל המשק האזרחי. נתון האבטלה נמצא בשפל היסטורי, מה שמשקף מצב שבו פשוט אין ידיים עובדות לאייש פסי ייצור חדשים או להרחיב שירותים . ביקוש נוסף, גם אם ממומן במזומן נפט טרי, לא יוכל להפוך לעוד מוצרים ושירותים – פשוט אין מי שייצר אותם.
המפעלים הרוסיים כבר עובדים בתפוקה מקסימלית. תנופת הייצור של 2023–2024 ניצלה כל פיסת כושר ייצור פנוי, ולא נותר מרחב לצמיחה לא-אינפלציונית . גרוע מכך, הסנקציות הבינלאומיות מגבילות מאוד את היכולת לייבא מכונות קריטיות, רכיבים וטכנולוגיה מתקדמת, החיוניים להקמת מפעלים חדשים או לשדרוג קיימים . במילים פשוטות, "לבנות את הדרך החוצה" מהמגבלה פשוט אינה אפשרות כאשר הגישה לציוד מערבי חסומה.
הבנק המרכזי של רוסיה שמר על ריבית גבוהה מאוד כדי להילחם באינפלציה העקשנית (האנליסטים צופים אינפלציה של 5.3% ב-2026) ולבלום בריחת הון . מדיניות זו אמנם מכוונת לייצב מחירים, אך הופכת את האשראי ליקר מנשוא עבור עסקים אזרחיים, מה שחונק את ההשקעה הפרטית. כפי שחשף מכון KSE, החוב המקומי המאמיר ומכירות רזרבות המט"ח מלמדים על פגיעות מבנית עמוקה, וסביבת הריבית הגבוהה מבטיחה שרק הוצאות צבאיות ממומנות-מדינה ימשיכו לזכות במימון .
במקום לממן גל חדש של השקעה אזרחית יצרנית, תקבולי הנפט נבלעים במכונת המלחמה ובגירעון תקציבי מתרחב. בזמן שהכנסות המדינה ממסי אנרגיה זינקו – בשלב מסוים הן עמדו על פי 3 מהממוצע החודשי שלפני המשבר – הגירעון התקציבי של רוסיה לשנת 2026 כבר הגיע ל-1.5% מהתמ"ג . הכנסות הנפט והגז קרסו בכ-47% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, והסנקציות מגבילות את יכולת הממשלה להשקיע את העודף התקציבי ביבוא מעודד צמיחה . כלכלן גולדמן זאקס, קלמנס גראפה, סיכם את המלכוד במשפט אחד: "למרות הצמיחה החלשה והיות המימון זמין להאצת הכלכלה, איננו צופים האצה מבוססת-ביקוש" .
מה שמעט מצליח להתרחב ברוסיה מצטמצם באופן כמעט מוחלט לייצור ביטחוני ולתעשיות סמוכות-שלטון. לצמיחה 'צבאית' שכזו יש אפקט מכפיל חלש על המשק האזרחי הרחב, והיא אינה בת-קיימא מטבעה. ברגע שההוצאה המלחמתית תתיישר או תפחת, התמיכה המלאכותית בתמ"ג תיעלם, ותחשוף את הקיפאון הכלכלי שמתחת לפני השטח .
לרוסיה יש גישה למזומנים עצומים בזכות הנפט, אבל היא חסרה את התשומות הפיזיות והאנושיות הבסיסיות להמיר את אותו מזומן לצמיחה כלכלית רחבה. הכלכלה אינה סובלת ממחסור בביקוש או בכסף; היא מוגבלת על ידי מחסור בעובדים, בכושר ייצור תעשייתי, ובגישה לטכנולוגיה מודרנית. מדובר במחסומי היצע ששום כמות של הכנסה חריגה לא יכולה להתגבר עליהם. הקונצנזוס בקרב גולדמן זאקס, המכון הווינאי, הבנק המרכזי של רוסיה, מכון Bruegel והבנק העולמי – ברור: טווח הצמיחה הריאלי המקסימלי לרוסיה ב-2026 עומד על 0.7%–1.0%, ועודפי הנפט לא יכולים לשנות את המשוואה הזאת .
הבעיה המרכזית היא שהצמיחה המהירה, מונעת-המלחמה, בשנים 2023 ו-2024 ניצלה את מלוא המשאבים הפיזיים של המשק עד תום. אנליסטים במכון Bruegel מצביעים על כך שהצמיחה הגבוהה באותן שנים נשענה על הוצאה ציבורית ביטחונית ובום אשראי תאגידי, אך המומנטום הזה "האט באופן משמעותי ב-2025 בשל מגבלות קיבולת" . במילים אחרות, במיכל הדלק של הכלכלה כבר אין טיפה.
שוק העבודה ברוסיה הוא אולי המגבלה הקשה מכולן. נפגעים בלחימה, הגירת ענק של עובדים מיומנים (במיוחד בתחום ההייטק), ומדיניות גיוס רחבה יצרו מחסור חריף בעובדים בכל המשק האזרחי. נתון האבטלה נמצא בשפל היסטורי, מה שמשקף מצב שבו פשוט אין ידיים עובדות לאייש פסי ייצור חדשים או להרחיב שירותים . ביקוש נוסף, גם אם ממומן במזומן נפט טרי, לא יוכל להפוך לעוד מוצרים ושירותים – פשוט אין מי שייצר אותם.
המפעלים הרוסיים כבר עובדים בתפוקה מקסימלית. תנופת הייצור של 2023–2024 ניצלה כל פיסת כושר ייצור פנוי, ולא נותר מרחב לצמיחה לא-אינפלציונית . גרוע מכך, הסנקציות הבינלאומיות מגבילות מאוד את היכולת לייבא מכונות קריטיות, רכיבים וטכנולוגיה מתקדמת, החיוניים להקמת מפעלים חדשים או לשדרוג קיימים . במילים פשוטות, "לבנות את הדרך החוצה" מהמגבלה פשוט אינה אפשרות כאשר הגישה לציוד מערבי חסומה.
הבנק המרכזי של רוסיה שמר על ריבית גבוהה מאוד כדי להילחם באינפלציה העקשנית (האנליסטים צופים אינפלציה של 5.3% ב-2026) ולבלום בריחת הון . מדיניות זו אמנם מכוונת לייצב מחירים, אך הופכת את האשראי ליקר מנשוא עבור עסקים אזרחיים, מה שחונק את ההשקעה הפרטית. כפי שחשף מכון KSE, החוב המקומי המאמיר ומכירות רזרבות המט"ח מלמדים על פגיעות מבנית עמוקה, וסביבת הריבית הגבוהה מבטיחה שרק הוצאות צבאיות ממומנות-מדינה ימשיכו לזכות במימון .
במקום לממן גל חדש של השקעה אזרחית יצרנית, תקבולי הנפט נבלעים במכונת המלחמה ובגירעון תקציבי מתרחב. בזמן שהכנסות המדינה ממסי אנרגיה זינקו – בשלב מסוים הן עמדו על פי 3 מהממוצע החודשי שלפני המשבר – הגירעון התקציבי של רוסיה לשנת 2026 כבר הגיע ל-1.5% מהתמ"ג . הכנסות הנפט והגז קרסו בכ-47% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, והסנקציות מגבילות את יכולת הממשלה להשקיע את העודף התקציבי ביבוא מעודד צמיחה . כלכלן גולדמן זאקס, קלמנס גראפה, סיכם את המלכוד במשפט אחד: "למרות הצמיחה החלשה והיות המימון זמין להאצת הכלכלה, איננו צופים האצה מבוססת-ביקוש" .
מה שמעט מצליח להתרחב ברוסיה מצטמצם באופן כמעט מוחלט לייצור ביטחוני ולתעשיות סמוכות-שלטון. לצמיחה 'צבאית' שכזו יש אפקט מכפיל חלש על המשק האזרחי הרחב, והיא אינה בת-קיימא מטבעה. ברגע שההוצאה המלחמתית תתיישר או תפחת, התמיכה המלאכותית בתמ"ג תיעלם, ותחשוף את הקיפאון הכלכלי שמתחת לפני השטח .
לרוסיה יש גישה למזומנים עצומים בזכות הנפט, אבל היא חסרה את התשומות הפיזיות והאנושיות הבסיסיות להמיר את אותו מזומן לצמיחה כלכלית רחבה. הכלכלה אינה סובלת ממחסור בביקוש או בכסף; היא מוגבלת על ידי מחסור בעובדים, בכושר ייצור תעשייתי, ובגישה לטכנולוגיה מודרנית. מדובר במחסומי היצע ששום כמות של הכנסה חריגה לא יכולה להתגבר עליהם. הקונצנזוס בקרב גולדמן זאקס, המכון הווינאי, הבנק המרכזי של רוסיה, מכון Bruegel והבנק העולמי – ברור: טווח הצמיחה הריאלי המקסימלי לרוסיה ב-2026 עומד על 0.7%–1.0%, ועודפי הנפט לא יכולים לשנות את המשוואה הזאת .