איראן האשימה את העובדים הצרפתים בהתערבות בענייניה הפנימיים ודחתה את התיאור הצרפתי של האירוע. בהמשך הכריזה טהרן על שני עובדי השגרירות הצרפתית כ-persona non grata — מונח דיפלומטי שמשמעותו היא שהם אינם מורשים לשוב לאיראן. הרשויות האיראניות טענו כי העובדים היו מעורבים בפעילות הקשורה להתערבות זרה, בעוד צרפת דחתה את האפיון הזה והתמקדה בתנאים שבהם הוחזקו.
האירוע מובן בעיקר כהסלמה דיפלומטית הדדית, אך אין פירוש הדבר ששני הדיפלומטים האיראנים שצרפת מגרשת הם אלה שעצרו או תקפו את העובדים הצרפתים. מדינות רשאיות להכריז על דיפלומטים זרים כ-persona non grata גם בלי לטעון בפומבי שהם ביצעו בעצמם את המעשה שהצית את המשבר.
ההודעות והדיווחים הזמינים מציינים רק את מספר הדיפלומטים האיראנים שיורחקו, אך אינם מפרסמים את שמותיהם או את תפקידיהם. במקורות המצוטטים אין הסבר פומבי לכך, וגם לא ברור אם הם נבחרו בשל תפקיד מסוים שמילאו בפרשת המעצר בטהרן.
הגירוש מוסיף נדבך לעימות מתרחב בין פריז לטהרן סביב גישה דיפלומטית, האשמות בהתערבות וקשרים תרבותיים. הדיווחים קשרו את מעצרם של העובדים הצרפתים לפגישה עם אנשי תרבות איראנים, ותיארו את הפרשה כחלק מהידוק הפיקוח האיראני על חילופי תרבות עם צרפת.
בארו הדגיש כי מבחינת צרפת יש להבחין בין המדינה האיראנית לבין החברה האיראנית: פריז יכולה לתמוך באמנים, מדענים וחוקרים איראנים, ובמקביל להגיב לצעדים שהיא מייחסת לרשויות באיראן.
בשלב זה, המסר המעשי של שני הצדדים ברור: צרפת מטילה מחיר דיפלומטי על היחס לעובדי השגרירות שלה, ואיראן משתמשת בהכרזה על העובדים הצרפתים כ-persona non grata כדי לבסס את טענותיה להתערבות. שמותיהם ותפקידיהם של שני הדיפלומטים האיראנים שיורחקו עדיין לא פורסמו בדיווחים הפומביים הזמינים.