מטא, גוגל, טיקטוק וסנאפ טענו שסעיף 230 מגן על שירותי מחשב אינטראקטיביים מלהיחשב כ"מפרסם" של תוכן של צד שלישי, וכי התביעות על התמכרות נוגעות בעיקרן לאופן שבו פרסמו ואצרו תוכן . החברות ביקשו ערעור ביניים מיידי שיוביל לדחיית התביעות, בטענה שהטענות נופלות בדיוק במה שסעיף 230 נועד להגן עליו – החלטות של פלטפורמות לגבי איזה תוכן להציג וכיצד לעצב את השירותים שלהן
. בנפרד, מטא ביקשה מבית המשפט לעכב את המשפט שהוגש על ידי 29 תובעים כלליים של מדינות , אך בית המשפט דחה גם בקשה זו
.
התובעים – כולל הורים, מחוזות בתי ספר ותובעים כלליים של מדינות – טענו שהתביעות אינן נוגעות לתוכן של צד שלישי אלא לעיצוב הפלטפורמות עצמן: אלגוריתמים, מערכות התראות, פיצ'רים של גלילה אינסופית ואלמנטים עיצוביים אחרים שנעשו ממכרים בכוונה . הם טענו שהערעור של החברות היה טקטיקה פרוצדורלית וכי סעיף 230 הוא הגנה חיובית שיש לברר במשפט, ולא מחסום סמכות שיפוטית מפני תביעה
. חוות הדעת של בית המשפט ציינה שהקונגרס חוקק את סעיף 230 כדי להגן על פלטפורמות מפני אחריות למה שמשתמשים מפרסמים – ולא כדי לחסן חברות מתביעות על כך שהן בנו פלטפורמות שנועדו למכר ילדים
.
הפסיקה סוללת את הדרך ליותר מ3,000 תביעות מאוחדות (כולל אלה שבטיפול במסגרת הליטיגציה הרב-מחוזית במחוז הצפוני של קליפורניה) להתקדם לשלב גילוי המסמכים ולקראת משפטים פוטנציאליים . החברות עדיין יכולות להעלות את סעיף 230 כהגנה במשפט, אך הן הפסידו בניסיון לדחות את התביעות בשלב המוקדם. החלטה זו מייצגת שינוי פרוצדורלי משמעותי באופן שבו בתי המשפט מפרשים את סעיף 230, ועלולה לעצב מחדש את הנוף המשפטי עבור חברות רשתות חברתיות המתמודדות עם תביעות דומות בעתיד
.