למה איחוד האמירויות עצר את המסחר והקשרים הפיננסיים עם איראן?

מבחינת אבו דאבי, לא מדובר באירוע מבודד אלא בחלק מדפוס רחב יותר של איומים על השיט באזור. עם זאת, חשוב להבחין בין העובדות המדווחות לבין שאלת האחריות: האמירויות וגורמי תקשורת קישרו את השיגור לאיראן, אך טהרן הכחישה זאת. המקורות הקיימים מאשרים כי האמירויות דיווחה על זיהוי הטילים ולא מכריעים באופן עצמאי מי שיגר אותם.

התקיפות על כלי השיט של ADNOC

אירוע הטילים הגיע לאחר כמה תקריות שבהן האמירויות האשימה את איראן בתקיפת כלי שיט הקשורים ל-Abu Dhabi National Oil Company — חברת האנרגיה הממשלתית של איחוד האמירויות, המוכרת בראשי התיבות ADNOC.

ב-8 באוגוסט טענה האמירויות כי כלי שיט הקשור ל-ADNOC הותקף בטיל בעת שעבר במצר הורמוז. כמה ימים לאחר מכן דיווחה ADNOC על תקיפה של שני כלי שיט נוספים בעת מעבר במצר. האמירויות ייחסה גם את האירועים הללו לאיראן, והדיווחים מסרו כי לא היו נפגעים.

הרצף הזה היה משמעותי משום שהוא חיבר בין הפגיעה בשיט המסחרי במצר לבין פעילות ספנות הקשורה ישירות למדינה האמירתית. לכן, מבחינת אבו דאבי, האיום כבר לא הוגבל לכלי שיט מסחריים בלב נתיב המים — אלא התקרב אל השטח הימי ואל נתיבי הגישה של האמירויות.

מדוע מצר הורמוז עומד במרכז המשבר?

מצר הורמוז הוא נתיב ימי חיוני המחבר בין המפרץ הפרסי לשווקים העולמיים, ובייחוד משמש ליצוא נפט וגז טבעי נוזלי ממדינות המפרץ. במהלך העימות הרחב בין ארצות הברית לאיראן, המצר הפך לנקודת הלחץ המרכזית.

מזכר הבנות שנחתם ב-17 ביוני כלל הסרה של המצור הימי האמריקאי והסדרים איראניים למעבר בטוח של כלי שיט מסחריים למשך 60 יום בלבד. ההסדר היה זמני, ולא קבע מנגנון מוסכם וארוך טווח לניהולו או לאבטחתו של המצר.

איראן ועומאן דנו בהמשך בנתיבי שיט חדשים, אך גורמים איראניים הדגישו שהסכם עם עומאן לבדו לא יפתח מחדש את המצר. טהרן קשרה את פתיחתו המלאה לתנאים נוספים מול ארצות הברית, בהם הסרת המצור הימי והסנקציות, נסיגת הכוחות האמריקאיים ופיצוי על נזקי המלחמה.

גם המסלול הדיפלומטי נותר לא ברור. לפי הדיווחים, לא התקיימו באותה עת שיחות פעילות בין וושינגטון לטהרן, בעוד גורמים איראניים הזהירו את מדינות המפרץ כי סיוע או הקלה על פעילות צבאית אמריקאית עלולים להפוך אותן לצדדים בעימות.

כיצד השפיע המשבר על תנועת הספינות?

הסיכון במצר הורמוז לא נמדד רק בשאלה אם הוכרזה עליו סגירה רשמית. כאשר צוותים, חברות ביטוח ובעלי אוניות מעריכים שהנתיב מסוכן מדי, תנועת הספינות עלולה להצטמצם גם בלי החלטה משפטית על חסימה מוחלטת.

CBS News, בהסתמך על נתוני חברת Kpler, דיווחה כי בשבוע אחד נרשמו 95 מעברים מאומתים במצר — ירידה של 19.5% — וביום ראשון אחד עברו בו רק שלוש ספינות.

גם לאחר ההסדר מיוני נותרה התנועה נמוכה בהרבה מהרגיל. לפי נתוני PortWatch, ב-18 הימים הראשונים שלאחר פתיחת המצר לכאורה, בין 18 ביוני ל-5 ביולי, נרשמו 513 מעברים — ממוצע של 28 ספינות ביום, הרבה מתחת לרמה שלפני המלחמה.

עבור האמירויות, תקיפות חוזרות נגד כלי שיט הקשורים ל-ADNOC איימו הן על האינטרסים המסחריים של המדינה והן על האמינות המעשית של נתיב ימי החיוני ליצוא האנרגיה האזורי. עצירת הקשרים הכלכליים שידרה כי מבחינת אבו דאבי, אי אפשר להמשיך בשגרה מסחרית כל עוד נטען שספנות הקשורה לאמירויות מותקפת.

מה המסר של ההשעיה?

החלטת האמירויות הייתה יותר מתגובה לאירוע טילים יחיד. היא שילבה שלושה חששות מרכזיים:

• סיכון ביטחוני ישיר: האמירויות טענה כי טילים ששוגרו מאיראן הגיעו למים הסמוכים למדינה.
• סיכון לשיט המסחרי: אבו דאבי האשימה את איראן בתקיפת שלושה כלי שיט הקשורים ל-ADNOC במצר הורמוז.
• כישלון בהשגת רגיעה יציבה: ההסדרים הזמניים והשיחות על פתיחת המצר לא יצרו מסגרת ביטחונית קבועה ומקובלת על כל הצדדים.

התוצאה הייתה צעד כלכלי שנקשר ישירות למשבר ביטחוני ימי. עם זאת, טענות נוספות שהועלו בשאלה המקורית — כגון עד 19 כלי שיט שנפגעו, ירידה מדויקת לשישה כלי שיט ביום, נפגעים באוניות מסחריות אחרות או מעצר מכלית ליד האי קשם — אינן נתמכות במידה מספקת על ידי המקורות החזקים שסופקו. יש להתייחס אליהן כאל דיווחים שלא אומתו, ולא כאל עובדות מבוססות.