זרע שחזור הוא למעשה הסוד הראשי שממנו ניתן לשחזר את הכתובות ואת מפתחות החתימה של ארנק ביטקוין. לכן הוא חייב להיות בלתי צפוי. אם תוקף יכול לצמצם את מספר האפשרויות, הוא יכול לחפש את הזרע הנכון בלי לראות את המכשיר המקורי.
בארנקי Mk3 שהושפעו מהתקלה, דיווחים שהתבססו על הניתוח הטכני של Coinkite העריכו את האנטרופיה האפקטיבית — מדד למידת האקראיות — בכ־40 ביטים, במקום 128 הביטים שתוכננו במקור. כך הצטמצם מרחב האפשרויות במידה שהפכה חישוב ייעודי למעשי.
לפי הדיווחים, רצף התקיפה היה כדלקמן:
הדבר מסביר כיצד משתמשים יכלו לפעול לפי כללי שמירה סבירים — לא למסור את הזרע, לשמור את המכשיר במצב לא מקוון ולהגן על הגיבוי — ועדיין לאבד את כספם. החולשה נוצרה כבר ברגע יצירת הזרע, ולא נבעה מהמקום שבו הוא נשמר לאחר מכן.
הסכומים שדווחו השתנו ככל שהקמפיין התרחב. בחישוב מוקדם יוחסו לתקיפה 594.48 ביטקוין, שנמשכו מכ־500 ארנקים בעלי חתימה יחידה. בדיווחים מאוחרים יותר נקשר הקמפיין ליותר מ־1,300 ביטקוין ולהפסדים של יותר מ־130 מיליון דולר.
אין לראות במספרים האלה סכום סופי אחד. הדיווחים השונים התייחסו לגלים שונים של גניבות, לתקופות זמן שונות, לסוגי ארנקים שונים ולמחירי ביטקוין שהשתנו. הערכה מאוחרת יותר של Galaxy Research תיארה את ההפסדים כ״130 מיליון דולר וסופרים״, והבהירה שהחקירה עדיין התפתחה באמצע אוגוסט.
זהות התוקפים לא פורסמה. הדיווחים הזמינים תיארו קמפיין פעיל ואופורטוניסטי, שכלל לפחות תריסר האקרים או קבוצות שזהותם אינה ידועה. ייתכן שגם כמה גורמים שונים ניצלו את אותה חולשה לאחר שנחשפה.
חשוב להבחין בין ייחוס האחריות הטכנית לבין זיהוי העבריינים. הגורם הטכני נקשר למימוש מנגנון יצירת הזרעים של Coldcard, אך זהות האנשים שרוקנו את הארנקים, הארגון שלהם ומיקומם נותרו לא פתורים בדיווחים הזמינים. אין ראיה שמבססת פריצה לביטקוין עצמו או לקבוצה עבריינית אחת ומאומתת.
האירוע התרחש בתקופה של הפסדים כבדים יותר בענף אבטחת הקריפטו. עד תחילת אוגוסט דווח על יותר מ־200 פריצות לחברות קריפטו במהלך 2026 ועל הפסדים של יותר מ־950 מיליון דולר.
עם זאת, יש להיזהר מהשוואה ישירה: הנתון הרחב כולל תקיפות של חברות ומערכות שונות בענף, ואילו הגניבות מ־Coldcard נבעו מחולשה נקודתית ביצירת זרעי ארנקים. למרות זאת, המקרה ממחיש סיכון חוזר בעולם המשמורת העצמית: הצפנה חזקה ואחסון לא מקוון אינם יכולים לפצות על פגם בשכבת יצירת המפתחות או במימוש התוכנה.
ארנקי חומרה נועדו לבודד את חומר החתימה הרגיש ממכשירים המחוברים לאינטרנט. לעומתם, ארנק חם פועל בדרך כלל בתוכנה החשופה למגוון רחב יותר של איומים מקוונים. לכן אחסון קר מצמצם את הסיכון לנוזקות, להשתלטות מרחוק על חשבונות ולחשיפה מקרית של הזרע במהלך שימוש רגיל.
מודל האבטחה הזה לא נכשל משום שהתוקפים התחברו מרחוק לכל מכשירי Coldcard. הוא נכשל משום שחלק מהארנקים נוצרו עם זרעים שלא היו אקראיים מספיק. לאחר שנוצר זרע חלש, שמירת המכשיר בכספת מגינה על החומרה — אך לא בהכרח על הסוד המתמטי שניתן לשחזר באמצעות הבלוקצ׳יין הציבורי והדפוס הידוע של יצירת הזרעים.
ההבחנה הזו חשובה: מדובר בחולשה במימוש של מוצר, ולא בהוכחה שכל ארנק לא מקוון אינו בטוח מטבעו או שמערכת הכתובות והחתימות של ביטקוין הובסה.
ג׳ונתן גודמן סיפר כי כ־1.6 מיליון דולר קנדי נמשכו מהנכסים שהחזיק באמצעות Coldcard. לדבריו, הוא מעולם לא שיתף את משפט הזרע שלו ושמר את המכשירים באופן מאובטח פיזית — אך אמצעי הזהירות האלה לא מנעו את הגניבה.
הסיפור שלו ממחיש את הצד המטלטל ביותר בפרשה: אבטחה תפעולית טובה אינה מספיקה כאשר הסוד עצמו נוצר באמצעות תהליך שאינו בלתי צפוי דיו. גם עותק שמור היטב של מפתח חלש נשאר מפתח חלש.
Coinkite חשפה את הבעיה ב־30 ביולי 2026 ופרסמה קושחה מתוקנת והודעת אבטחה. הפתרון המרכזי שהציגה אינו רק עדכון תוכנה, אלא מעבר לארנק חדש:
Coinkite הדגישה שעדכון הקושחה אינו הופך בדיעבד זרע שנוצר בקושחה פגיעה לבטוח. יש להעביר את הכספים לארנק הנשלט על ידי זרע חדש.
בהודעת האבטחה נכתב שכספים נמצאים בסיכון כאשר הזרע נוצר ללא לפחות 50 הטלות קובייה עצמאיות ופרטיות, והארנק הממומן אינו מוגן באמצעות סיסמת BIP-39 חזקה וייחודית. על המשתמשים להסתמך על ההודעה הרשמית העדכנית לקבלת גרסת הקושחה והוראות המעבר המתאימות לדגם שלהם. אין למסור את מילות הזרע או את סיסמת ה־BIP-39 לאף אדם שמציג את עצמו כנציג תמיכה.
פרשת Coldcard מראה שאבטחת ארנק חומרה מורכבת מכמה שכבות:
הנקודה המעשית החשובה ביותר פשוטה: אם יש חשש שזרע הארנק נוצר בתהליך פגיע, צריך להחליף את הזרע — לא רק את המכשיר או את הקושחה. בפרשה הזו, לפי הדיווחים, התוקפים לא היו צריכים לגנוב Coldcard. הם נדרשו רק לשחזר את הסוד שהמכשיר יצר.