הפרסה של Sea V ו-Hestia חושפת: השיט במצר הורמוז עדיין מסוכן מדי

ביטוח סיכוני מלחמה, זמן המתנה, הסטת מסלולים ועלויות מימון מוסיפים לחשבון ההובלה. לכן גם מכלית שיכולה לעבור פיזית במצר לא בהכרח יכולה לבצע את ההפלגה באופן כלכלי, אלא אם בעל המטען מוכן לשלם פרמיית סיכון גבוהה בהרבה.

התנועה קרסה — אבל המצר אינו פשוט "פתוח" או "סגור"

הנתונים הזמינים מצביעים על ירידה חריפה, ולא בהכרח על תמונה מוסכמת של סגירה מוחלטת. לפי נתוני Kpler שצוטטו ב-Reuters, זרימת הנפט הגולמי והמוצרים המזוקקים דרך הורמוז עמדה על כ-18 מיליון חביות ביום לפני המלחמה, ירדה ל-4.8 מיליון חביות ביום ביולי, ובאוגוסט עמדה בממוצע על כ-2 מיליון חביות ביום.

גם תנועת כלי השיט משקפת את ההידרדרות. ב-16 ביולי עברו במצר רק שלושה כלי שיט שהובילו סחורות, לאחר חידוש התקיפות והטלת מצור אמריקאי; בשבת מאוחרת יותר עברו חמישה, וביום ראשון שלאחר מכן לא תועד אף כלי שיט. בדיווחים אחרים נרשמו עליות קטנות, ובהן תשעה כלי שיט ביום אחד באוגוסט, אך גם המספר הזה נותר מתחת לממוצע החודשי.

המספרים הללו מקשים לקבל טענות מוחלטות שלפיהן שום נפט אינו יוצא מהמפרץ. ייתכן שחלק מהאוניות מלוות, מקבלות אישור מעבר סלקטיבי או מפליגות כשהמשדרים שלהן כבויים. משרד האנרגיה האמריקאי טען גם כי ביום ראשון אחד עברו במצר 8.5 מיליון חביות בסיוע צבאי — המחשה לכך שהערכות רשמיות עשויות להיות שונות מנתוני המעקב הגלויים.

המסקנה הזהירה ביותר היא מצומצמת יותר: מצר הורמוז פועל בשבריר מהקיבולת הרגילה, והתנועה הנראית לעין אינה מספקת תשובה לכל השאלות על מעברים מוסתרים או מלווים.

המנוף של איראן על המעבר

המשבר הפך את הגישה למצר הורמוז למאבק על השאלה מי רשאי להגדיר מהו נתיב בטוח. דיווחים תיארו נתיבים מתחרים — כאלה המנוהלים בידי איראן וכאלה המוגנים בידי ארצות הברית. בחלק מהמקרים הפליגו כלי השיט בקרבת חופי עומאן, ובמקרים אחרים השתמשו בנתיבים הקרובים יותר לאיראן.

התוכנית שהוצגה בפרלמנט האיראני עשויה גם להגביל את התנועה. היא כוללת סעיפים שנועדו למנוע מעבר של כלי שיט אמריקאיים, ישראליים וכלי שיט אחרים שיוגדרו עוינים. לפי דיווחים, טהראן ביקשה לגבות דמי מעבר בשיעור של 5% עד 7% מערך המטען. עומאן דנה בדמי מעבר של כ-3%, ואילו וושינגטון דרשה שלא ייגבו דמי מעבר כלל.

אין מדובר רק בכלל ניווט זמני. הסדר כזה יעניק לאיראן שיקול דעת מעשי בשאלה אילו אוניות ייכנסו למפרץ ובאילו תנאים, גם אם ההסדר יתבצע רשמית בתיווך עומאן. ארצות הברית התנגדה לשליטה איראנית בנתיב המים.

מדוע הסכם בין איראן לעומאן לא יחזיר מיד את התנועה לשגרה

הסכם בתיווך עומאן עשוי ליצור ערוץ למעבר מוגבל, אך כמה מכשולים עדיין עומדים בפניו. Reuters דיווחה כי גורמים בענף הספנות סברו שההסדר המוצע קשה ליישום בשל הסנקציות האמריקאיות וסעיפי ביטוח מגבילים הנוגעים לתשלומים.

קיימת גם בעיית אמינות. מזכר הבנות מיוני תיאר התחייבות איראנית לעשות "מאמצים מרביים" לאפשר מעבר בטוח וללא תשלום במשך 60 יום, בעוד שהניהול העתידי של המצר נותר להכרעה בהתייעצות עם עומאן ועם מדינות מפרץ נוספות. הבטחה קצרת טווח אינה שקולה למשטר ביטחון יציב שמקובל על בעלי אוניות, חברות ביטוח וממשלות.

מבחינת המפעילים, השאלה אינה רק אם כלי שיט יורשה לעבור היום. הם צריכים לדעת אם אותו נתיב, אותו סידור ליווי, אותה שיטת תשלום ואותה הגנה יהיו בתוקף גם כשהאונייה תחזור — או אם המצב הפוליטי ישתנה במהלך ההפלגה.

מה הפרסות מלמדות על החזרה לשגרה

הפרסות של Sea V ושל Hestia אינן מוכיחות שאיראן כיוונה ישירות נגד האוניות. הן כן מראות שהסיכון הנתפס נותר גבוה מספיק כדי להשפיע על החלטות של כלי שיט בעלי קשרים סיניים, גם בזמן שממשלות דנות בדרכים לפתוח מחדש את הנתיב. השינויים התרחשו על רקע הקיפאון בדיפלומטיה בין ארצות הברית לאיראן, תקיפות מכליות לאחרונה והלחץ המחודש על טהראן.

לכן החזרה לשגרה נראית רחוקה, לא מיידית. התאוששות משמעותית תדרוש יותר ממעברים נקודתיים: היא תצריך נתיב צפוי, ערבויות שניתן לאכוף, ביטוח בר-ביצוע, בהירות בנוגע לדמי המעבר והסכמה אם איראן, ארצות הברית, עומאן או מנגנון אזורי רחב יותר הם שיקבעו מי רשאי לעבור.

עד שהתנאים האלה יתקיימו, נכון יותר לתאר את הורמוז כנתיב שאפשר לעבור בו באופן סלקטיבי, אך אי אפשר לסמוך עליו מבחינה מסחרית. ההבחנה הזו מסבירה מדוע מכליות מסוימות ממשיכות לנוע בעוד אחרות מסתובבות — ומדוע עלויות הובלת הנפט יכולות להישאר גבוהות גם כשהמצר אינו ריק לחלוטין.