אמירה זו מהווה הסלמה משמעותית ברטוריקה. היא עוקפת לחלוטין את המסלול הדיפלומטי, ומציגה את ארה"ב כבעלת אופציה צבאית חד-צדדית, שהיא פשוט בוחרת שלא לממש, נכון לעכשיו.
ההערכות הפומביות מוושינגטון ומטהרן אינן יכולות להיות סותרות יותר.
נתק מהותי זה מרמז כי בעוד ארה"ב מנסה לעצב תפיסה ציבורית של הצלחה קרובה, המציאות הדיפלומטית בשטח היא הרבה יותר תקועה. הפער בין תחזית "סוף השבוע" של טראמפ לבין הכחשתה של איראן לכל התקדמות ספציפית בנושא הגרעין, חושף תהליך שיחות שמפוצל עמוקות, או שהצדדים אפילו לא דנים באותו סדר יום.
בלב הבלבול הדיפלומטי עומד מזכר הבנות ל-60 יום בתיווך עומאן, שמטרתו לטפל בשני משברים מרכזיים ושזורים זה בזה :
המסלול הדיפלומטי מתנהל בצל פעולה צבאית מתמשכת. בסוף השבוע של 30-31 במאי, ביצעה ארה"ב מה שהגדירה כ"הגנה עצמית" – תקיפות טילים ומל"טים בתוך איראן . אלו לא היו אירועים מבודדים, אלא חלק מדפוס שבו טראמפ שלח בחזרה שינויים מוצעים לנוסח ההסכם בזמן שהתקיפות נמשכו, כשהוא משלב באופן מפורש לחץ צבאי בתהליך המשא ומתן
. תקיפות חדשות מצד ארה"ב ואיראן המשיכו לאמץ הפסקת אש שברירית ומורחבת
.
כשהוא מוסיף נדבך נוסף של מורכבות, הביע טראמפ פתיחות בלתי צפויה לפגישה אישית עם המנהיג העליון של איראן, מוג'תבא חמינאי. ביום חמישי, הוא מיסגר את האפשרות כמותנית בעסקה, באומרו, "אני לא רוצה להיפגש. אבל אם הייתי נפגש, היה לי הכבוד להיפגש איתו. הייתי רוצה לראות אם נגיע לעסקה, אבל אם נגיע לעסקה, ייתכן שאפגש איתו" .
הדברים באים בהמשך להערות מוקדמות יותר לעיתון ה"ניו יורק פוסט", שם אמר שהוא מצפה להיפגש עם חמינאי וששני הצדדים "מסתדרים די טוב" [1, 40]. טראמפ טען שחמינאי נותן את האישור הסופי בשיחות, ובכך העלה את תפקידו הנתפס של המנהיג העליון באופן שמאניש את המשא ומתן ומכין קרקע דרמטית למעורבות עתידית אפשרית [7, 26].
Comments
0 comments