בן גביר קרא להרוג 30–40 בני אדם בעזה מדי לילה: גבולות הכוח שלו

בן גביר מקדם בנפרד את מה שהוא מכנה ״הגירה מרצון״ של פלסטינים מעזה. בסוף יולי אמר שהשמדת חמאס ועידוד הגירת הפלסטינים הם הפתרון היחיד שישראל צריכה להסכים לו, תוך דחיית הסכם עם חמאס בתיווך גורם שלישי. עמדה זו משתלבת בתמיכתו בהתיישבות ישראלית ובשליטה ישראלית ארוכת טווח בעזה, במקום בנסיגה במסגרת הסכם מדיני.

אילו סמכויות יש לבן גביר בפועל?

בן גביר מכהן כשר לביטחון לאומי. במסגרת תפקידו הוא מפקח על משטרת ישראל ועל שירות בתי הסוהר — ולכן הוא דמות מרכזית במדיניות השיטור, הכליאה ואכיפת החוק בתוך ישראל.

אבל לסמכויותיו יש גבולות ברורים:

• הוא אינו מפקד על צה״ל.
• הוא אינו קובע את שרשרת הפיקוד הצבאית.
• הוא אינו מוסמך להורות על תקיפות אוויריות או על פעולות אחרות של צה״ל בעזה.
• בתי המשפט בישראל הגבילו גם את יכולתו לתת הוראות מבצעיות לשוטרים בשטח.

המשמעות היא שהשפעתו על המלחמה היא פוליטית ומוסדית, לא פיקודית. בן גביר הוא שר בממשלה, עומד בראש מפלגת ימין קיצוני החברה בקואליציה, ויכול להשתמש בתמיכת מפלגתו בכנסת כדי להפעיל לחץ על נתניהו. עם זאת, הוא אינו מחזיק בשליטה מבצעית על פעולות צה״ל ברצועה.

כיצד הדברים עשויים להשתלב בהליך בבית הדין בהאג?

בתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), הוצגו התבטאויות של גורמים פוליטיים וצבאיים ישראלים כחומר שממנו, לטענת דרום אפריקה, ניתן להסיק על כוונה ג׳נוסידית. בבקשה המקורית נטען כי התבטאויות אלה מצביעות על כוונה להשמיד את הפלסטינים בעזה כקבוצה.

ההבחנה המשפטית כאן חשובה: צווים provisional measures של בית הדין לא קבעו שישראל ביצעה רצח עם. הם עסקו בסבירותן של זכויות המוגנות באמנת רצח העם, והטילו צעדים שנועדו למנוע מעשים אסורים — בהם הרג של חברי הקבוצה — וכן למנוע ולהעניש הסתה ישירה ופומבית לרצח עם.

לכן, דרום אפריקה או משתתפים אחרים בהליך עשויים להציג את דבריו של בן גביר כחומר הקשר הנוגע לדה־הומניזציה, לכוונה אפשרית או להסתה. אבל הדברים כשלעצמם אינם קביעה של בית הדין שלפיה בן גביר נושא באחריות פלילית אישית, ואינם מהווים הכרעה סופית שישראל ביצעה רצח עם. ישראל דוחה את הטענה ומצהירה כי המלחמה מכוונת נגד חמאס, ולא נגד הפלסטינים כקבוצה מוגנת.

מדוע הדברים חשובים בזירה הפוליטית?

ההתבטאויות מחזקות את תדמיתו של בן גביר בקרב ציבור לאומני קיצוני התומך בהפעלת כוח צבאי מרבי, בשליטה ישראלית קבועה בעזה, בהתיישבות ברצועה ובעזיבת פלסטינים. דיווחים תיארו את העמדות הללו, שבעבר נחשבו לשוליות יותר, ככאלה שצוברות בולטות לקראת הבחירות בישראל ב־27 באוקטובר — ובמקביל ציינו כי התקשורת הישראלית המקומית הקדישה לפרק המסוים תשומת לב מוגבלת.

השילוב הזה — סיקור מצומצם יחסית בתקשורת המרכזית לצד מסר חד וברור לבסיס הפוליטי שלו — עשוי לחזק את כוח המיקוח של בן גביר בתוך הקואליציה. אין פירוש הדבר שהוא קובע את המדיניות הצבאית, אך עמדתו עלולה להקשות על נתניהו לאמץ פשרה שתסכן את תמיכת מפלגתו.

כיצד הדברים קשורים למגעים התקועים על עזה?

הדברים נאמרו בעיצומה של מחלוקת על סדר הפעולות: האם חמאס יתפרק מנשקו לפני נסיגה ישראלית, או שהנסיגה והפסקת הפעילות הצבאית יהיו תנאי לפירוק הנשק.

גורמים ישראלים אמרו כי הכוחות לא ייסוגו מעמדותיהם בעזה ללא ״פירוק אמיתי מנשק״ של חמאס. חמאס, מנגד, קשר את מסירת הנשק הכבד להפסקת הפעילות הצבאית הישראלית ולנסיגת הכוחות מהרצועה.

מתווה שנתמך בידי ארצות הברית ומזוהה עם הנשיא דונלד טראמפ קשר, לפי הדיווחים, בין פירוק חמאס מנשקו לבין נסיגה ישראלית הדרגתית. נתניהו דחה את סעיפי הנסיגה ואמר שישראל לא תעזוב לפני שחמאס יתפרק לחלוטין מנשקו.

בן גביר מציג עמדה נוקשה אף יותר. הוא התנגד להסכם הכולל פירוק נשק ונסיגה, הגדיר אותו בלתי קביל, וקידם במקום זאת שליטה ישראלית מתמשכת, ״הגירת״ פלסטינים והתיישבות.

כך נוצר משולש פוליטי ברור: חמאס מתנה את פירוק הנשק בנסיגה ישראלית; המתווה של טראמפ מחבר בין שני הצעדים; נתניהו דורש שפירוק הנשק יקדים כל נסיגה; ובן גביר דוחה את עצם הרעיון של נסיגה במסגרת הסכם. את דבריו בפודקאסט נכון להבין בהקשר הזה — כדרישה פומבית להסלמה ולשליטה קבועה, הנתמכת במנוף פוליטי אך לא בסמכות לפקד על הפעולות הצבאיות של ישראל.