הוא אף קרא לכך שסוגיית התחרותיות תהפוך לנושא מרכזי בבחירות לנשיאות צרפת שייערכו ב־2027 . בכך חיבר מנכ״ל אחת החברות החשובות באירופה בין האסטרטגיה התעשייתית של איירבוס לבין הדיון הפוליטי בצרפת.
הטענה המרכזית של פורי היא שהצטברות הכללים והעלויות באירופה מקשה על חברות לגדול, להשיג השקעות ולהתחרות מול חברות בארצות הברית ובאסיה. לדבריו, גם חברות אירופיות חזקות כמו איירבוס מתקשות להתמודד עם סביבת עסקים שבה כללי הרגולציה, עלויות העבודה, מחירי האנרגיה והמיסוי מצטברים לנטל משמעותי .
זו אינה הפעם הראשונה שפורי משמיע ביקורת כזו. בעבר הוא כינה חלק מהתקנות האירופיות ״בלתי ניתנות לניהול״ וטען שהן מקשות על משיכת ההון הדרוש למאמץ הענק של תעשיית התעופה להפחתת פליטות . לשיטתו, היעדים הסביבתיים חשובים, אך הדרך שבה האיחוד האירופי מיישם אותם עלולה להיות לא־יעילה ואף לפגוע בתעשייה.
פורי תקף בעבר גם את כללי התחרות וההגבלים העסקיים של האיחוד. הוא השווה בין שרשרת האספקה המפוצלת של חברות אירופיות לבין SpaceX האמריקאית, שמייצרת לדבריו כ־80% מרכיביה בתוך החברה. לטענתו, המגבלות האירופיות על אינטגרציה אנכית מקשות על חברות מקומיות להגיע לאותה מהירות ולרמת תחרותיות דומה .
המפעל שבו נאם פורי מספר את סיפור השינוי באיירבוס לא פחות מהמילים שלו. קו הייצור החדש שוכן במתקן ז׳אן־לוק לגרדר בטולוז — מבנה עצום שנבנה במקור להרכבת ה־A380, מטוס הנוסעים הגדול בעולם, שתוכניתו הסתיימה לאחר שאיירבוס לא הצליחה להשיג די הזמנות .
במקום להשאיר את המתקן הענק ללא שימוש, איירבוס הסבה אותו לייצור מטוסי A321neo. זהו מטוס צר־גוף, בעל מעבר יחיד, אך ארוך יותר מדגמי A320 הקטנים יותר. הביקוש אליו זינק, והוא מהווה כיום כ־65% מצבר ההזמנות של משפחת A320 .
איירבוס אישרה את ההסבה כבר בינואר 2020, והמטוס הראשון שהורכב באתר המחודש נמסר לחברת התעופה הטורקית פגסוס בדצמבר 2023 . הקו שנחנך ביוני 2026 הוא קו הרכבה מודרני נוסף באותו מתקן, שנועד להוסיף גמישות וכושר ייצור עבור ה־A321neo .
עם זאת, אין מדובר בהקמת מפעל נוסף שמגדיל את המספר הכולל של קווי הייצור בעולם. הקו החדש מחליף קו ישן ופחות יעיל, כחלק ממאמץ לחדש את מערך הייצור ולהאיץ את ההרכבה של המטוסים המבוקשים . עד 2026 צפויים בקו לעבוד כ־700 בני אדם — בערך מחצית ממספר העובדים שהרכיבו בעבר את ה־A380 באותו אתר .
המעבר ממטוס־ענק דו־קומתי למטוס צר־גוף ממחיש את שינויי השוק: פחות דגש על מטוסים עצומים, ויותר על מטוסים חסכוניים ורב־שימושיים שמתאימים למספר גדול של קווים בינוניים.
איירבוס אינה מסתמכת על אירופה בלבד. החברה מפעילה 10 קווי הרכבה סופית למשפחת A320neo בארבעה אתרים: טולוז בצרפת, המבורג בגרמניה, מובייל בארצות הברית וטיינג׳ין בסין . הקו השני בטיינג׳ין נפתח באוקטובר 2025 והפך לפעיל במלואו בתחילת 2026 .
סין היא רכיב מרכזי באסטרטגיה הזו. איירבוס הגדירה אותה ״שותפה אסטרטגית חשובה מאוד״ . מפעל טיינג׳ין כבר מסר את מטוס ה־A320 המשפחתי ה־800 שהורכב בסין, והקו הנוסף באתר מכפיל את כושר הייצור המקומי ותומך בתוכנית להגיע לקצב עולמי של 75 מטוסים בחודש .
אלא שהדרך ליעד הזה אינה חלקה. איירבוס הודיעה בפברואר 2026 כי פראט אנד ויטני לא התחייבה לספק את מספר המנועים שהוזמן, ולכן החברה נאלצה לעדכן את תוכנית הגידול בייצור. היעד המקורי הוחלף בקצב של 70–75 מטוסים בחודש עד סוף 2027, ולאחר מכן התייצבות על 75 .
במכתב לעובדים מ־9 ביוני תיאר פורי את ביצועי מסירות המטוסים ואת התוצאות הכספיות ברבעון הראשון כ״חלשים״, ודרש מהחברה ״לעשות יותר בפחות זמן״ . באותו יום, בפסגת התעופה בברלין, הוא הודה שהצמיחה המתוכננת קשה מטבעה ו״קשה לשמר אותה עבור חברה שמייצרת מערכות מורכבות״ .
המתח בדבריו של פורי ברור: איירבוס זקוקה לעוד קווי הרכבה, לספקים אמינים וליכולת לייצר במהירות רבה יותר, אך במקביל המנכ״ל שלה טוען שסביבת העסקים האירופית מקשה עליה לעשות זאת.
החברה מתמודדת עם ביקוש חזק למטוסי משפחת A320neo, ולכן היא מפזרת את יכולת ההרכבה בין אירופה, ארצות הברית וסין. אולם הפיזור הגלובלי אינו רק דרך להגדיל תפוקה; הוא גם מאפשר לאיירבוס להתקרב ללקוחות ולשווקים מרכזיים, לנהל סיכוני שרשרת אספקה ולפעול בתוך תנאי עלות שונים.
ברקע נמצאת התחרות מול ארצות הברית ואסיה. מנהלים אירופיים בתעשייה מביטים בתמריצים הממשלתיים בארצות הברית, ובהם חוק הפחתת האינפלציה, ורואים בהם כלי עוצמתי למשיכת השקעות ולחיזוק התעשייה . פורי טוען שאירופה זקוקה לאיפוס רגולטורי ופיסקלי — כזה שיאפשר לתחרותיות וליעדי הפחתת הפליטות להתקיים זה לצד זה.
לכן חנוכת קו ה־A321neo בטולוז הייתה יותר מאירוע תפעולי. היא הפכה להצהרה על האופן שבו איירבוס מנסה להתאים את עצמה לשוק: שימוש מחדש בתשתיות שנבנו עבור ה־A380, מעבר למטוסי צר־גוף מבוקשים, הרחבת הייצור בסין ובארצות הברית — ובמקביל הפעלת לחץ על מקבלי ההחלטות באירופה לקראת הבחירות בצרפת ב־2027.