כעת, בעקבות מזכר ההבנות שנחתם ב-18 ביוני 2026, הפנטגון נערך להזיז כ-20% מאותם מטוסים, נתון שצוטט על ידי 'חדשות 12' והופץ בכלי תקשורת רבים . עדיין לא אושר אם המטוסים יועברו לבסיסים באירופה, יוצבו מחדש בשדות חיל האוויר הישראלי, או פשוט יעזבו את זירת הלחימה, אם כי דיווחים מוקדמים יותר הצביעו על פינוי לאירופה בתוך 72 שעות במקרה של השגת הסכם
.
חשוב להדגיש: ארה"ב אינה נסוגה לחלוטין. עיקר הצי נותר בנתב"ג, ומשמר את היכולת לחדש גיחות במהירות אם הפסקת האש תקרוס או אם וושינגטון תחליט לחדש תקיפות ארוכות טווח . הנסיגה החלקית מכוילת כדי לאותת על רצינות דיפלומטית מבלי להותיר לאיראן ואקום צבאי.
על הנייר, הזזה של 20% מצי תדלוק קדמי נשמעת משמעותית. בפועל, היא הרבה פחות. מקורות ישראליים ואמריקאיים הדגישו שה-80% הנותרים – עשרות מטוסים – שומרים על יכולת תגובה מהירה וחזקה . ניתוח של Army Recognition שפורסם במקביל ציין כי ארה"ב מתכוונת להחזיק כוח תדלוק גדול בתוך ישראל לפחות עד סוף שנת 2027, במיוחד כדי לשמר את האופציה לחידוש מבצעי תקיפה נגד איראן או סיורים אוויריים ממושכים בתנאי הסלמה
.
כך שהנסיגה החלקית מתפקדת יותר כאות פוליטי מאשר כנסיגה צבאית. היא אומרת לטהרן שוושינגטון מממשת התחייבויות להרגעה, בעודה מותירה לישראל ולאזור את הידיעה שהאגרוף לא הולך לשום מקום.
פחות מדובר אך משמעותי מבחינה מעשית הוא הממד הישראלי הפנימי. הנוכחות הצבאית האמריקאית הכבדה בנתב"ג – שער הכניסה הבינלאומי האזרחי העיקרי של ישראל – גרמה לעומס של ממש. שרת התחבורה מירי רגב העבירה בעבר מסר תקיף במכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כץ, בדרישה להסיר את המטוסים בשל רעש, צפיפות במרחב האווירי ושיבושים תפעוליים לטיסות המסחריות .
בעוד שהוצאת ה-20% מקלה במקצת על הלחץ, רשות שדות התעופה הזהירה כי יש צורך להעביר מטוסים נוספים כדי למנוע שיבושים מתמשכים בתנועת הטיסות . מצב זה יצר הלימה נדירה של אינטרסים: מה שארה"ב רואה כצורך דיפלומטי, נתפס בעיני חלק מהפקידים והתושבים הישראלים כהקלה שמזמן הגיעה לנמל תעופה אזרחי שסובל תחת נטל הלוגיסטיקה של ימי מלחמה.
כמעט מיד לאחר חשיפת מזכר ההבנות, התגבשה מחלוקת בשאלה האם הוא מחייב סיום של מעשי האיבה בלבנון. העמדה האמריקאית הרשמית חד-משמעית: המזכר מחייב הפסקת לחימה "מהירה וקבועה" בכל האזורים, ובאופן מפורש כולל את לבנון . תדרוכים אמריקאיים לכתבים תיארו את ההסכם כמכסה "את כל החזיתות" מלכתחילה.
עמדתה הפומבית של איראן הייתה פחות עקבית. בעוד שטהרן התעקשה לבסוף שההסכם מכסה את כל החזיתות, דיווחים מוקדמים יותר ממקורות ישראליים ואמריקאיים הצביעו על כך שאיראן התנגדה לניסוח שיקשור הפסקת אש בלבנון ישירות להסכם ארה"ב-איראן . אי-ההתאמה משנה מכיוון שישראל טרם אישרה את מחויבותה להסכם שדורש את נסיגתה מלבנון, והלחימה בחזית זו עדיין פעילה
.
שאלת לבנון מייצגת את נקודת הלחץ המיידית ביותר עבור מזכר ההבנות. אם ארה"ב מפרשת את ההסכם כמחייב הפסקת אש בלבנון ואיראן פועלת אחרת – או אינה מסוגלת להשפיע על גורמי חיזבאללה בשטח – חלון המשא ומתן בן 60 הימים עלול להתנפץ עוד בטרם ייחלו השיחות על הגרעין באופן רציני.
למרות כל תשומת הלב למטוסי התדלוק, תזוזת המטוסים היא תופעת לוואי של ארכיטקטורת המזכר. ההסכם, שנחתם בתיווכה של פקיסטן, הוא מתווה דו-שלבי המעניק לשני הצדדים יתרונות מיידיים תוך דחיית הבעיות הקשות ביותר לחלון משא ומתן .
נסיגת מטוסי התדלוק האמריקאיים היא האות הבולט ביותר עד כה לכך שארה"ב ואיראן עוברות מכוננות מלחמה למגרש ניסויים דיפלומטי. המהלך הוא חלקי, הפיך ומכויל – 80% מהכוח נותר, והפנטגון תכנן היערכות כוחות בישראל לפחות עד 2027. אך הצעד גם מעלה על פני השטח את המתחים שיגדירו את השבועות הקרובים: האם מזכר ההבנות יכול להחזיק את חזית לבנון, האם איראן תממש את התחייבותה לדילול האורניום, והאם קרן בסך 300 מיליארד דולר הקשורה לאבני דרך ביצועיות יכולה לשרוד את הפוליטיקה בוושינגטון ובטהרן גם יחד. המטוסים אולי זזים, אבל העבודה הקשה באמת של ההסכם רק מתחילה.