אפל טוענת: סרטוני YouTube ציבוריים אינם מוגנים תחת חוק זכויות היוצרים – מאחורי התביעה הייצוגית מ-2026 על גרידת תוכן לבינה מלאכותית

"התובעים העלו מרצונם את סרטוניהם ל-YouTube והנגישו אותם לכל מי שיכול לצפות בפלטפורמה, ולכן הסרטונים לא היו מאחורי מחסום גישה טכנולוגי לצורכי ה-DMCA."

לטענת אפל, ה-DMCA אוסר על עקיפת 'מנעול' המגביל את הגישה ליצירה – לא על הגבלות על מה שקורה לאחר שהיצירה כבר ניתנת לצפייה ציבורית . התובעים, לדברי אפל, מנסים להתייחס למגבלות YouTube על גרידה או הורדה כאל בקרות גישה של DMCA, אך צפיות ציבורית פירושה שלא היה שער מוגן לפרוץ .

התגובה הכתובה של אפל מצטטת לכאורה: "אין סיסמה. אין תשלום. אין מנעול. אין מפתח." החברה טוענת שמכיוון ש-YouTube משדר סרטונים לכל מבקר ללא אימות, אמצעי ה-YouTube הטכניים נגד גרידה אינם מתפקדים כ'בקרת גישה' לפי החוק .

גל התביעות הדומות בשנת 2026

הטיעון של אפל אינו קיים בוואקום. במהלך שנת 2026, קבוצה מתואמת של יוצרי YouTube – בהובלת אותו צוות משפטי שמייצג את h3h3Productions – הגישה סדרה של תביעות ייצוגיות נגד חברות טכנולוגיה גדולות, כולן בטענה להפרות DMCA בגין גרידת תוכן מ-YouTube לאימון מודלי AI . הטבלה הבאה מסכמת את המקרים המרכזיים:

ספר המשחקים ההגנתי המשותף

המקורות הזמינים חושפים נושא הגנתי חוזר בתיקים אלה: הנתבעים טוענים שסרטוני YouTube גלויים לציבור אינם יכולים להוות בסיס לתביעת בקרת גישה לפי DMCA, מכיוון שהוראת ה-DMCA נגד עקיפה מכוונת לאמצעים שמונעים גישה ליצירה, לא למגבלות טכניות על הורדה או העתקה לאחר שהגישה ניתנה .

• גישה לעומת בקרות העתקה: גם אפל וגם Snap טוענות שה-DMCA מבחין בין 'בקרות גישה' (המגבילות מי יכול לצפות ביצירה) לבין 'בקרות העתקה' (המגבילות מה קורה לאחר הצפייה). נקודת הליבה שלהן: אמצעי ה-YouTube נגד גרידה הם בקרות העתקה, לא בקרות גישה .
• התיאוריה הנגדית של התובעים: היוצרים טוענים שאפל עקפה בכוונה את 'ארכיטקטורת ההזרמה המבוקרת' של YouTube ואת טכנולוגיית ה'צופן הגלגל' שלה – אמצעים טכניים שלטענתם אכן מסדירים את הגישה לקבצי הווידאו הבסיסיים . לטענתם, עצם היכולת להזרים סרטון אינה אומרת שלציבור יש גישה בלתי מוגבלת להוריד את קובץ הווידאו .
• תקדים קריטי: באפריל 2026, שופט פדרלי בניו יורק דחה את בקשת מחולל המוזיקה Udio לדחות תביעת DMCA דומה של חברות תקליטים גדולות, וקבע שהגנות הפלטפורמה של YouTube יכולות להיחשב כבקרות גישה לפי סעיף 1201 – החלטה שנוגדת את טיעוני אפל וסנאפ . בית המשפט ציין שהסוגיה דורשת פיתוח עובדתי נוסף .

למה זה חשוב: עתיד אימון הבינה המלאכותית וה-DMCA

התדיינות זו מהווה מבחן מכריע לשאלה האם הוראות ה-DMCA נגד עקיפה יכולות לשמש לפיקוח על האופן שבו חברות AI משיגות נתוני אימון מפלטפורמות מקוונות נגישות לציבור . שתי תוצאות אפשריות מגדירות את ההימור:

• אם בתי המשפט יקבלו את התיאוריה של אפל: תביעות בקרת גישה לפי DMCA לא יהיו זמינות במידה רבה נגד פרקטיקות אימון AI הכרוכות בתוכן אינטרנט ציבורי. חברות יוכלו לגרד סרטונים גלויים לציבור מבלי לחשוף את עצמן לאחריות בגין עקיפה, אם כי תביעות רגילות על הפרת זכויות יוצרים יישארו אפשריות .
• אם בתי המשפט יקבלו את התיאוריה של התובעים: עקיפה של כל הגבלה טכנית – אפילו כזו שאינה מגבילה את קהל הצופים – עלולה לגרור אחריות לפי DMCA כאשר משתמשים בה לאיסוף נתוני אימון. משמעות הדבר היא סיכון משפטי משמעותי לכל חברת AI שמגרדת תוכן זמין לציבור ללא אישור .

האותות המוקדמים מעורבים. החלטת Udio מרמזת שבתי משפט מסוימים מוכנים לאפשר לתביעות DMCA נגד חברות AI להתקדם . אבל התיק Cordova v. Huneault, שכלל יוטיובר שתבע יוצרים אחרים על שימוש בכלים להורדת הזרמות, אפשר לתביעת סעיף 1201 לשרוד את הדחייה – ניצחון לתפיסה שהצופן הגלגל של YouTube הוא בקרת גישה . בינתיים, בקשת Snap לדחיית התביעה, שהוגשה ביוני 2026, נקבעה לדיון ביולי 2026, מה שעשוי לספק את פסק הדין המשמעותי הראשון בטיעונים אלה .

נכון ליולי 2026, אף בית משפט לא הכריע בבקשות אפל או Snap בתיקי גרידת YouTube. התוצאה תלויה באופן שבו בתי המשפט יפרשו את הגבול בין שליטה בגישה ליצירה לבין שליטה באופן השימוש בה לאחר שניתנה גישה – שאלה שתגדיר את הנוף המשפטי לנתוני אימון בינה מלאכותית לשנים הבאות.