מהנדס DeepSeek חושש שה־AI תהפוך את המומחיות שלו למיותרת

שנגיו ליו, מהנדס מערכות למידת מכונה ואופטימיזציית קרנלים ב־DeepSeek, המוכר ברשת בשם „interestingLSY”, מציג במסה שלו — „אין לי ברירה אלא לקבור את הכישרון שלי אתמול” — יותר מתחזית על כלי תכנות. זהו תיאור אישי של אדם שבונה AI ורואה אותה מתקרבת למלאכה המקצועית שמעניקה לעבודתו משמעות; ובמקביל, טיעון פוליטי נגד ריכוז היכולות המתקדמות ביותר בידי מספר קטן של חברות סגורות. בפרופיל הציבורי שלו ליו מציין שהוא עוסק ב־Machine Learning Systems ובתכנון ובאופטימיזציה של קרנלים ב־DeepSeek. 7

מכלי עזר לעמית פוטנציאלי

הדאגה העיקרית של ליו אינה רק אוטומציה של כתיבת קוד שגרתית. הוא מתאר התקדמות מהירה: תחילה המערכות סייעו למהנדסים לאתר תיעוד ולנפות באגים; אחר כך הן החלו להיות מסוגלות לבחון קוד ברמת ה־GPU, להבין את המימוש של אופרטור ואת מגבלות הביצועים שלו, ולהציע או לבצע אופטימיזציות. 1 11

עבור מהנדס אופטימיזציית קרנלים, זהו שינוי מהותי. הערך של העבודה נמצא בשיפוט מקצועי צר ומדוקדק הנוגע לביצועים ברמה נמוכה. ליו חושש שמערכות בעלות יכולת הולכת וגוברת יבצעו בסופו של דבר דווקא את החלק בהנדסה שהוא מעריך במיוחד. מבחינתו, התוצאה אינה חייבת להיות אבטלה מיידית: מהנדס עשוי להישאר מועסק, אך לעבור מיוצר פעיל למפקח על סוכנים אוטומטיים — אובדן שהכותרת שבחר למסָה מבטאת היטב. 1 3

חשוב להבחין: זו עדות אישית וציפייה של מהנדס שפועל בחזית התחום, ולא הוכחה לכך ש־AI כבר יכולה להחליף באופן עצמאי מהנדסי קרנלים בכל סביבת ייצור ממשית.

למה הוא מתנגד לריכוז הכוח סביב AGI

ליו קושר בין החשש מאוטומציה לשאלת הבעלות והנגישות. הוא כתב שאינו רוצה ש־Anthropic תשלוט בבינה המלאכותית המתקדמת ביותר בעולם, או ב־AGI — בינה כללית מלאכותית. כדי להמחיש את חומרת הסיכון בעיניו, הוא השתמש באנלוגיה קיצונית במכוון: לדבריו, מדובר במצב הדומה לכך שהיטלר היה משיג טכנולוגיית פצצת אטום לפני בעלות הברית. 2 9

זו רטוריקה של ליו, ולא השוואה מבוססת־ראיות בין Anthropic לגרמניה הנאצית. הטענה הבסיסית שלו פשוטה יותר: אם ארגון פרטי יחיד ישיג יתרון מכריע ב־AI בעלת יכולת גבוהה מאוד, עלול להיווצר ריכוז חריג של כוח כלכלי וגאופוליטי ללא אחריותיות מספקת.

החלופה שהוא מעדיף היא AI מתקדמת שתהיה פתוחה וזולה מספיק כדי שתהיה נגישה באופן רחב. ליו מציג את הנטייה של DeepSeek לקוד פתוח כמשקל נגד למעבדות מערביות סגורות, וכאחת הסיבות לעבודתו בחברה. 1 3 זהו טיעון ערכי בעד פתיחות, לא מסקנה מוסכמת בשאלת הבטיחות: נגישות רחבה יכולה לפזר שליטה, אך גם להקל על שחקנים זדוניים או חסרי אחריות להשיג יכולות חזקות.

אי־אמון ב־Anthropic וב־OpenAI

אי־האמון של ליו ב־Anthropic וב־OpenAI הוא פוליטי ומסחרי גם יחד. הוא מטיל ספק בכך שחברות שמפתחות מערכות קנייניות בחזית היכולת — ובמקביל תומכות במדיניות שעלולה להגביל את גישת המתחרים למחשוב מתקדם — יכולות לשמש נאמנות ניטרליות של AGI.

זוהי עמדתו של ליו, ולא קביעה מוכחת על פעילותן של החברות. גם אין בסיס במידע שלפנינו לקבוע שהמודל של גישה פתוחה, שאותו הוא מעדיף, בטוח יותר. המחלוקת עוסקת בעיקר בשאלה איזה סיכון ראוי להציב במרכז: ריכוז כוח, הפצה מהירה של יכולות, חוסר איזון תחרותי, או שימוש קטסטרופלי לרעה.

הוויכוח בתוך העימות האמריקאי־סיני על AI

המסה של ליו הופיעה בתקופה של עימות פומבי חריף יותר בין אינטרסים אמריקאיים וסיניים בתחום ה־AI.

Anthropic טענה כי DeepSeek, Moonshot ו־MiniMax ניהלו מסעות זיקוק (distillation) לא־מורשים בהיקף גדול, תוך שימוש בפלטים של Claude כדי לשפר מודלים משלהן. לפי החברה, הפעילות כללה יותר מ־16 מיליון אינטראקציות עם Claude באמצעות כ־24 אלף חשבונות הונאה. אלה טענות של Anthropic, ולא ממצאים שנקבעו בהליך שיפוטי בהקשר זה.

במקביל, מנכ״ל Anthropic, דריו אמודיי, קרא להאט את קצב השיפור ביכולות של מודלים מתקדמים, בטענה שנדרש זמן נוסף לעבודה על בטיחות, פיקוח וניהול סיכונים. הוא גם תמך בהמשך ההגבלות על יצוא השבבים המתקדמים ביותר וציוד לייצור שבבים לסין, ואמר שהובלה סינית ב־AI עלולה ליצור סיכונים חמורים לארצות הברית ולעולם.

משרד החוץ הסיני וכלי תקשורת מגובי־מדינה דחו את המסגור הזה. משרד החוץ מתח ביקורת על קריאתו של אמודיי לרסן את יכולות ה־AI של סין, ואילו Global Times תיאר את הצעת ההאטה כ״תסריט של המלחמה הקרה״ שנועד לשמר יתרון טכנולוגי אמריקאי.

גם המירוץ עצמו עומד לביקורת

החלוקה אינה מסתכמת ב״תומכי בטיחות מערביים״ מול ״מאיצים סינים״. ג׳ייקוב קוקסון, חוקר שעבד בעבר ב־Anthropic וב־OpenAI, התפטר מ־Anthropic ועזב את תעשיית ה־AI בספטמבר 2026. לדבריו, שתי החברות מתחרות בדרך לבינת־על שמשפרת את עצמה, בלי לפעול באחריות; הוא כינה זאת „הימור על חיינו”. 17

הביקורת של קוקסון שונה מזו של ליו. קוקסון מתמקד בסכנה שבהאצה מהירה מדי של פיתוח AI חזקה יותר ויותר, ואילו ליו מדגיש את הסיכון שבדומיננטיות של מעבדה אמריקאית סגורה. ובכל זאת, שניהם דוחים את ההנחה שהמירוץ התחרותי הנוכחי הוא בהכרח לגיטימי או בלתי מזיק.

השאלה שנותרה פתוחה

ליו הופך חרדה מקצועית־טכנית לבעיית ממשל רחבה: אם AI מסוגלת לספוג מיומנויות אנושיות מיוחדות, מי יקבע את כללי הפריסה שלה? אם קומץ חברות ישלוט במערכות החזקות ביותר, כיצד יש להגביל את כוחן? ואם יכולות כאלה ייפתחו לרבים, כיצד אפשר לנהל את סכנת השימוש לרעה וההפצה?

אין לכך תשובה מוסכמת. ליו טוען שפתיחות ונגישות כלכלית הן משקל הנגד הדרוש לריכוז פרטי. Anthropic מצדה קוראת לפיתוח מדוד יותר, לבקרות בטיחות חזקות ולהגבלות שנועדו לשמר יתרון אמריקאי. מבקריה בסין רואים בהגבלות הללו מדיניות של בלימה.

התרומה הייחודית של ליו לדיון היא נקודת המבט של מי שבונה את המערכות שבמרכז העימות: ייתכן שהשיבוש הגדול הראשון של ה־AI לא יפגע רק בעבודות שגרתיות, אלא גם במלאכת המומחים שמקדמים את הטכנולוגיה עצמה.