למה מזכר השלום בין ארה״ב לאיראן קרס?

מזכר איסלמבאד בן 14 הסעיפים לא הפך להסכם שלום יציב בין ארצות הברית לאיראן. תקופת המשא ומתן בת 60 הימים הסתיימה ב-17 באוגוסט בלי הסדר סופי, בעוד וושינגטון וטהרן האשימו זו את זו בפגיעה במסגרת הביניים. 34

הקריסה לא הייתה אירוע דיפלומטי יחיד, אלא כישלון של הסכם שדחה את ההחלטות הקשות ביותר. המזכר קבע מסגרת זמנית להפסקת הלחימה, לפתיחת מצר הורמוז ולמשא ומתן על תוכנית הגרעין והסנקציות נגד איראן. אולם כבר מלכתחילה נותרו מחלוקות סביב המשמעות של כמה מההתחייבויות, ובעיקר סביב אופן האכיפה שלהן. 112

מה המזכר נועד לעשות

המסגרת הכריזה על הפסקת הפעילות הצבאית ויצרה תקופה של 60 יום למשא ומתן על הסכם רחב יותר. היא עסקה בכמה נושאים הקשורים זה בזה:

• הפסקת מעשי האיבה;
• פתיחת מצר הורמוז לתנועת ספינות מסחריות;
• הסרת המצור הימי האמריקאי על נמלי איראן;
• סנקציות וייצוא הנפט האיראני;
• תוכנית הגרעין של איראן; וכן
• נכסים איראניים מוקפאים וסיוע אפשרי לשיקום. 31012

זה לא היה הסכם שלום מפורט ומלא. רויטרס דיווחה כי סוגיות מרכזיות, ובהן השאלה כיצד תצומצם בסופו של דבר תוכנית הגרעין האיראנית, נדחו להסכם עתידי. 1 המבנה הזה אפשר לשתי הממשלות להציג הישג דיפלומטי ראשוני, בלי לפתור מראש את הנושאים שיקבעו אם הפסקת האש תשרוד.

הסיבות המרכזיות לקריסה

1. מצר הורמוז הפך למוקד המחלוקת

המזכר קרא לאפשר מעבר מסחרי במצר הורמוז, אך הצדדים לא הסכימו מי ינהל את התנועה הימית ומי יבטיח את ביטחונה. בגרסאות האיראניות תוארה פתיחת המצר כהסדר שיתבצע באמצעות מנגנונים איראניים, ואילו וושינגטון התעקשה שביטחון השיט הבינלאומי לא יכול להיות תלוי בכך שטהרן תקבל שליטה על התנועה הימית. 6

זו לא הייתה מחלוקת טכנית בלבד. מבחינת איראן, פתיחת המצר הייתה קשורה לצעדים אמריקאיים הדדיים — ובהם הסרת המצור הימי והקלה בלחץ הכלכלי. מוחמד באקר קליבאף, מנהל המשא ומתן האיראני, אמר מאוחר יותר שהמצר יישאר סגור עד שתנאים אלה יתקיימו. מבחינת ממשל טראמפ, הטענות על תקיפות נגד כלי שיט מסחריים ואיומים על נתיבי השיט הוכיחו שאיראן לא עמדה בהתחייבויותיה. במסמכי הבית הלבן נטען כי המזכר חייב לאפשר מעבר בטוח לספינות מסחריות, ובמקביל הוזכרו בהם התקיפות שיוחסו לאיראן.

עד אוגוסט התקבעו שתי עמדות שאי אפשר היה ליישב ביניהן: טהרן דרשה שההסדר הזמני ייושם לפני שתסכים לוויתורים נוספים, ואילו וושינגטון דחתה מסגרת שלדעתה הייתה מעניקה לאיראן מנוף לחץ על המעבר במצר.

2. ההכרעות הקשות בנושא הגרעין נדחו

המזכר קנה זמן למשא ומתן גרעיני, אך לא פתר את מחלוקת הגרעין עצמה. לכן הוא היה תלוי בהסכם שלב שני, שיקבע מגבלות, מנגנוני פיקוח ואת הקשר בין צעדי איראן לבין הקלה בסנקציות. 112

הפסקת אש זמנית יכולה להחזיק מעמד כאשר שני הצדדים מצפים לתועלות משמעותיות בהמשך. היא נעשית שברירית יותר כאשר אין הסכמה על סדר הפעולות: מי צריך לפעול ראשון, ומה ייחשב הוכחה לעמידה בהתחייבויות.

איראן ביקשה הקלה כלכלית והפסקת הלחץ הצבאי. וושינגטון הדגישה את הצורך למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולהמשיך בלחץ עד לקבלת תנאים שתראה כמספקים.

3. לא נקבע מנגנון אכיפה שאפשר לסמוך עליו

הטקסט כלל התחייבויות כלליות, אך הותיר את יישומן פתוח לפרשנות. לפי הערכת רויטרס, הניסוח היה עמום בנושאים מרכזיים, והסוגיות הקשות ביותר נדחקו לשלב מאוחר יותר.

המבנה הזה הזמין האשמות הדדיות. איראן טענה שהמצור האמריקאי, הסנקציות והפעילות הצבאית מפרים את ההבנות. וושינגטון טענה שהתנהלות איראן כלפי כלי השיט ועמדתה בנושא הורמוז מרוקנות את ההסכם מתוכן. כאשר הפסקת האש החלה להתפורר, לא היה במזכר מנגנון מוסכם לקביעה מי הפר את ההסכם או כיצד מחזירים את הצדדים לציות.

למה וושינגטון דחתה הארכה

ארצות הברית לא ביקשה להאריך את המזכר לאחר המועד שנקבע ל-17 באוגוסט. הנשיא דונלד טראמפ אמר שוושינגטון אינה מעוניינת בהארכה, ורויטרס דיווחה שהממשל ביקש תוצאה מקיפה יותר במקום להאריך את ההסדר הזמני.

הסיבה המעשית הייתה שהארכה הייתה משמרת את אותן פשרות לא פתורות. וושינגטון הייתה נדרשת להמשיך במשא ומתן, בעוד איראן שומרת על השפעה בכל הנוגע לגישה דרך הורמוז ודורשת את יישום הסעיפים הכלכליים והצבאיים. טהרן, מצדה, הייתה מקבלת זמן נוסף בלי לקבל תחילה את העמדה האמריקאית בנוגע למגבלות הגרעין, לשליטה הימית או לסנקציות.

אין פירוש הדבר שהדיפלומטיה הסתיימה לחלוטין. המשמעות היא שהמסגרת המקורית צפויה שלא לחזור באותה מתכונת. כל הסכם חלופי יידרש ככל הנראה לכלול מנגנוני אימות ברורים יותר, נהלים מוגדרים לתנועת ספינות והקלה כלכלית מדורגת והפיכה — ולא הבטחות כלליות שפרטיהן יידחו לשיחות עתידיות.

מה המתווכות עדיין יכולות להשיג

פקיסטן, קטר ועומאן סייעו לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים סביב המזכר, וערוצי התיווך האלה נותרו חשובים גם לאחר פקיעת המסגרת. התפקיד הריאלי ביותר שלהן כעת מצומצם יותר: לסייע ביצירת קשר, להפחית את הסיכון לחישוב מוטעה ולנהל משא ומתן על הסדרים ימיים מעשיים.

צעדים מוגבלים אפשריים כוללים נוהלי דיווח מוקדם על תנועת כלי שיט, ערוצי תיאום למניעת תקריות והסדרים לניווט בטוח או לפעולות הקשורות לפינוי מוקשים. צעדים כאלה עשויים להפחית את הסיכון המיידי לספינות מסחריות, אך לא יפתרו את המחלוקות היסודיות סביב תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות, הכוחות האמריקאיים באזור והסמכות במצר הורמוז.

ההבחנה חשובה: הסדר בטיחות ימי יהיה הבנה תפעולית, לא הסכם שלום מחודש.

מה צפוי לקרות עכשיו

התרחיש הסביר יותר הוא דיפלומטיה עקיפה ומפוצלת, ולא ניסיון להחיות את עסקת 14 הסעיפים. ייתכן שהצדדים יטפלו בנפרד בסוגיות השיט, פעילות הגרעין והסנקציות, ויתחילו בצעדים קטנים לבניית אמון לפני שינסו להגיע להסדר כולל.

המכשולים המרכזיים נותרו בעינם:

1. סדר הפעולות: איראן רוצה הקלה אמריקאית והסרת המצור, בעוד וושינגטון דורשת תחילה צעדים איראניים שניתן לאמת.
2. הסמכות הימית: הצדדים חלוקים בשאלה מי שולט במעבר דרך הורמוז או מנהל אותו.
3. אימות: המזכר לא הקים מנגנון אמין להכרעה בטענות להפרות.
4. היקף ההסכם: דרישות הנוגעות לנסיגת כוחות, פיצויים וויתורים אזוריים רחבים עלולות להרחיב את המשא ומתן הרבה מעבר למסגרת המקורית, שהתמקדה בעיקר בגרעין ובשיט.

בלי מנגנון חדש, הסיכון המרכזי הוא מעגל ממושך של תקיפות, איומים ותקריות ימיות — ולא חזרה מהירה לשלום או למלחמה כוללת. רויטרס דיווחה שכבר ביולי המסגרת התערערה בשל המחלוקת על הורמוז ועל סדר הפעולות בסוגיית הגרעין. פקיעת המזכר הסירה לאחר מכן גם את המועד הפורמלי האחרון שקשר את השיחות למסגרת משותפת. 3

ההשלכות הכלכליות על איראן

עימות מתמשך והמשך ההגבלות יפעילו לחץ על ייצוא הנפט של איראן, על הגישה שלה לנתיבי השיט, על הכנסותיה במטבע זר ועל ההשקעות במדינה. בתחזית World Economic Outlook מאפריל 2026 עדכנה קרן המטבע הבינלאומית את תחזית הצמיחה של איראן ל-2026 ל-‎-6.1%, כלומר התכווצות חריפה, על רקע המלחמה האזורית.

עם זאת, יש לקרוא את המספר בזהירות. בתדרוך של הקרן ביולי נאמר כי התחזית של איראן לאותה שנה עודכנה כלפי מעלה, לאחר שייצוא הנפט היה טוב מהצפוי במרץ ובאפריל וחלק מההגבלות על הייצוא הוקלו. לכן המקורות מציגים תחזית שהשתנתה לאורך הזמן, ולא מדידה סופית של הנזק הכלכלי.

המסקנה הרחבה יותר ברורה: אם השיבושים בשיט, הסנקציות והסיכון הצבאי יימשכו, ההתאוששות של איראן תהיה קשה יותר, והקלה כלכלית עתידית תהפוך לכלי מיקוח מרכזי. קריסת המזכר הראתה שאי אפשר להפריד בין הקלה כלכלית, ביטחון ימי ואימות גרעיני — אך גם שדרישה שכל צד יעניק את כל הוויתורים לפני שהצד השני יעשה את הצעד הראשון מקשה עוד יותר על השגת הסכם חדש.