איך הסכסוך בין ארדואן לנתניהו הפך ליריבות אסטרטגית

מה שהחל בחילופי דברים אישיים וחריפים בין נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התפתח למאבק רחב יותר על השפעה אזורית, נוכחות צבאית ולגיטימציה פוליטית. עד סוף אוגוסט 2026 קיבלה העימות גם מסלול משפטי — בעקבות בקשת טורקיה להודעות אדומות של אינטרפול — וגם מסלול צבאי, בעקבות התקיפה הישראלית בבסיס אבו א־דוחור בסוריה.

הסיכון המיידי אינו בכך שרטוריקה עוינת מובילה בהכרח למלחמה. הסכנה היא שהרטוריקה, הצעדים המשפטיים והאיתותים הצבאיים מחזקים זה את זה — בעיקר בזירה הסורית.

מעלבונות אישיים למאבק על לגיטימציה

השפה שבה משתמשים שני המנהיגים הפכה לחלק מהמאבק האסטרטגי. לשכת נתניהו כינתה את ארדואן "דיקטטור אנטישמי" והאשימה את טורקיה בניסיון לערער את יציבות האזור. 17 ארדואן, מצדו, מציג את ישראל כמקור לאי־יציבות ומשווה את התנהלות נתניהו לזו של דיקטטורים מן העבר.

ההצהרות הללו מיועדות בחלקן לקהלים פנימיים ובינלאומיים, אך יש להן גם תפקיד דיפלומטי: כל ממשלה מציגה את האחרת כשחקנית אזורית מסוכנת או חסרת לגיטימציה. בכך מצטמצם מרחב הפשרה, משום שגם תיאום מוגבל עלול להיתפס כמחיר פוליטי כבד.

האמירה השנויה במחלוקת על מוחמד וחסן

טענה שהופצה בהרחבה גורסת כי ארדואן לעג להקמת ישראל ב־1948, באומרו שהמדינה המודרנית צעירה יותר מאחיו הגדולים, מוחמד וחסן. עם זאת, החומרים הזמינים אינם מאמתים באופן עצמאי את הניסוח המדויק, את ההקשר או אפילו את זהות האחים כפי שהופיעה בגרסה הוויראלית. מקור אחד ברשתות החברתיות, בעל רמת אמינות נמוכה, חוזר על ניסוח דומה שלפיו ישראל "צעירה מאחי", אך אין בכך די כדי לבסס את הטענה הספציפית יותר.

לכן יש להתייחס לאנקדוטה הזו כאל טענה לא מאומתת, ולא כאל נקודת ציון ודאית בסכסוך. דפוס העוינות המילולית בין הצדדים מתועד היטב; הסיפור המסוים הזה — לא.

ההסלמה המשפטית של טורקיה בפרשת המשט לעזה

הצעד הדיפלומטי המוחשי ביותר של טורקיה הגיע במסגרת ההליך הפלילי שהיא מנהלת בעקבות יירוט המשט Global Sumud Flotilla, שהיה בדרכו לעזה ב־2025. הרשויות בטורקיה מסרו כי התיק כולל 35 נאשמים, וכי הוצאו צווי מעצר נגד נתניהו ונגד הבכיר הישראלי אפק מוסקוביץ', לפני שאנקרה החלה לפעול לקבלת הודעות אדומות של אינטרפול. 1

למונחים המשפטיים יש כאן חשיבות. צו מעצר מקומי מונפק במסגרת מערכת המשפט של טורקיה. הודעה אדומה של אינטרפול היא בקשה לרשויות אכיפת החוק לאתר אדם ולעצור אותו באופן זמני, בכפוף להליך הסגרה או להליך משפטי אחר; אין מדובר בצו מעצר בינלאומי, ואינטרפול עצמו אינו מורה למדינות לעצור אדם. 1114

לכן ההשפעה המעשית של המהלך עשויה להיות מוגבלת, במיוחד אם המעורבים לא יבקרו במדינות שיהיו מוכנות לפעול לפי הבקשה. מבחינה פוליטית, לעומת זאת, מדובר בצעד משמעותי: אנקרה הופכת את האשמותיה סביב המשט לקמפיין בינלאומי, ומעניקה לישראל סיבה נוספת להציג את טורקיה כיריבה — ולא רק כמבקרת עוינת.

סוריה: הזירה המסוכנת ביותר

היריבות הפכה למבצעית ומסוכנת יותר ב־18 באוגוסט 2026, כאשר ישראל תקפה את בסיס חיל האוויר הסורי אבו א־דוחור, סמוך לחלב. התקשורת הממלכתית בסוריה דיווחה על שמונה תקיפות נגד המסלול ומתקני האחסון, שגרמו נזק חומרי אך לא הובילו, לפי הדיווחים, לנפגעים.

ישראל אמרה כי מטרת הפעולה הייתה למנוע פריסה קרובה של כוחות טורקיים ולשמר את הסטטוס־קוו הביטחוני הקיים. טורקיה דחתה את הגרסה הישראלית כבלתי מתקבלת על הדעת. גורמים סוריים מסרו כי קצינים טורקים ביקרו בבסיס לצורכי אימונים ושיתוף פעולה צבאי, אך הכחישו שתוכנן להקים בו בסיס טורקי.

הגרסאות הסותרות ממחישות את בעיית ההסלמה. ישראל ראתה בנוכחות צבאית טורקית אפשרית סמוך לבסיס איום ביטחוני ישיר. טורקיה ראתה בתקיפה ובהצדקה שניתנה לה ניסיון להכשיר פעולה צבאית ישראלית ולהגביל את תפקידה בסוריה. סוריה, מצדה, גינתה את התקיפה כהפרה של ריבונותה.

גם ארצות הברית הגבירה את הלחץ הדיפלומטי, כאשר שליח וושינגטון לסוריה כינה את התקיפה "הסלמה מיותרת" שאינה מקדמת את היציבות האזורית. זו הייתה ביקורת על פעולה ישראלית מסוימת, ולא הוכחה לעמדה בינלאומית מאוחדת נגד ישראל. עם זאת, היא המחישה את הקושי של וושינגטון לנהל מתיחות בין שתי שותפות שלה.

מדוע מדובר ביריבות מבנית — ולא רק אישית

חשיבות היחסים בין ארדואן לנתניהו נובעת מכך שהסכסוך משקף כיום אסטרטגיות לאומיות מתחרות. שינוי אישי בהנהגה עשוי להוריד את גובה הלהבות, אך לא יפתור את חילוקי הדעות הבסיסיים.

סוריה

סוריה היא הזירה המרכזית. טורקיה מבקשת להשפיע על הסדר הפוליטי והביטחוני שלאחר שלטון אסד, לרבות קשריה עם דמשק ומאמציה להגביל ארגונים חמושים הקשורים לגורמים כורדיים. ישראל מתמקדת בהגנה על גבולה הצפוני, בשימור חופש הפעולה שלה במרחב האווירי הסורי ובמניעת התבססות של יכולות צבאיות עוינות בקרבתה.

היעדים הללו עלולים להתנגש גם בלי שאחת משתי המדינות תרצה במלחמה ישירה. פריסת כוחות, מערכות הגנה אווירית, משימות אימון או תמיכה בשחקנים סוריים יריבים עלולות להתפרש כהכנות לאתגר רחב יותר.

מזרח הים התיכון

התחרות חופפת גם למחלוקות של טורקיה עם יוון וקפריסין, וליחסי הביטחון, האנרגיה והדיפלומטיה של ישראל עם שתיהן. אנליסטים מתארים את מערך האינטרסים שנוצר כמגבלה מבנית על הדיפלומטיה האזורית — ולא רק כהמשך של הסכסוך סביב עזה.

הזירה הזו משלבת תביעות ימיות, נתיבי אנרגיה ושותפויות צבאיות. היא מעניקה לשתי המדינות תמריצים להתחרות על השפעה, ובמקביל מגדילה את מספר המקומות שבהם האינטרסים שלהן מצטלבים בעקיפין.

קרן אפריקה ונתיבי השיט

היריבות נידונה גם בהקשר של הים האדום וקרן אפריקה, שם טורקיה וישראל מבקשות להרחיב את השפעתן הביטחונית, המסחרית והדיפלומטית סביב נתיבי שיט מרכזיים ושותפים אזוריים.

הראיות תומכות בתיאור האזור הזה כזירת תחרות מתרחבת, אך לא כהוכחה לכך ששתי המדינות כבר נמצאות בעימות ישיר בכל רחבי האזור. חלק ניכר מהמאבק עדיין מתנהל במישור הדיפלומטי, הכלכלי או העקיף.

האם עימות בין טורקיה לישראל הוא בלתי נמנע?

לא. "בלתי נמנע" הוא שיפוט אנליטי, לא עובדה מבוססת. המסקנה הזהירה יותר היא שתחרות אסטרטגית מתמשכת נעשתה סבירה מאוד, משום שהאינטרסים של שתי המדינות מתנגשים בכמה זירות במקביל.

עימות ישיר עדיין ניתן למניעה. לשתי הממשלות יש אינטרס לבלום את ההסלמה, בין היתר בשל יחסיהן עם וושינגטון ובשל המחיר של עימות צבאי. אמצעי ההגנה המעשי ביותר יהיה מנגנון אמין למניעת חיכוך צבאי — במיוחד סביב פעולות ופריסות בסוריה.

הסכנה מצטברת: הליך משפטי עלול להקשיח את דעת הקהל; רטוריקה עוינת עלולה לצמצם את אפשרויות התמרון הדיפלומטיות; ותקיפה צבאית מקדימה עלולה ליצור לחץ להגיב. אף אחד מהצעדים הללו אינו הופך מלחמה לאוטומטית, אך יחד הם מעלים את הסיכון לטעות בחישוב.

הדילמה של וושינגטון

ארצות הברית נדרשת לאזן בין אינטרסים מורכבים. טורקיה היא בעלת ברית בנאט"ו ונותרה חשובה לביטחון בים השחור, לסוריה ולדיפלומטיה האזורית, בעוד ישראל היא שותפה מרכזית של וושינגטון בתחום הביטחוני.

תגובה שנתפסת כחד־צדדית מדי עלולה להעמיק את התרחקותה של אנקרה או לערער את ישראל ואת שותפותיה האחרות של ארצות הברית. לכן היעד הריאלי של וושינגטון אינו פיוס אישי מיידי בין ארדואן לנתניהו, אלא בלימה: שמירה על ערוצי תקשורת צבאיים, מניעת תקריות בסוריה, ומניעת הידרדרות של ההסלמה המשפטית והמילולית לעימות חמוש.

הסכסוך כבר אינו מתואר כראוי כמריבה בין שני מנהיגים. מדובר ביריבות אזורית מתפתחת, שבה העוינות האישית מעצימה מחלוקות אמיתיות סביב סוריה, ההשפעה הימית, עזה ומאזן הכוחות העתידי במזרח התיכון.