המסקנה הזהירה ביותר היא אפוא פשוטה: נפט אכן עובר במצר, אבל הורמוז עדיין לא חזר לשגרה.
המודל המדווח הוא של נתיב מוגן, לא של נתיב ימי ש״טוהר״ לחלוטין מאיומים. ספינות מלחמה אמריקניות ושותפות אזוריות מסייעות לאפשר מעבר של מכליות נבחרות, מייקרות עבור איראן את מחיר התקיפה ומעניקות לבעלי האוניות רמת ביטחון שאינה קיימת כיום בתנועה מסחרית רגילה. במקביל, ארה״ב החזירה לתוקף מצור ימי נגד ספנות הקשורה לאיראן, על רקע חידוש התקיפות וההסלמה האזורית.
הסידור הזה אינו מעלים את הסיכון. איראן עדיין יכולה להשתמש במוקשים ימיים, רחפנים, טילים וסירות קטנות כדי להפוך את המעבר למסוכן, גם אם אינה מסוגלת לעצור כל ספינה באופן עקבי. זמינות הביטוח, נכונות צוותי האוניות להפליג והחשש מהסלמה פתאומית חשובים לא פחות מהיכולת הפיזית לנווט במצר. בדיווחים מוקדמים יותר נאמר שביטוח לספינות רבות היה בלתי זמין או יקר באופן prohibitive.
חברות הספנות ממשיכות להימנע מסיכון. ביום אחד שנרשם ביולי חצו את המצר רק שלוש ספינות מטען, המספר היומי הנמוך ביותר מאז מאי, לפי נתוני ספנות שצוטטו בידי Reuters. בהמשך נרשמה התאוששות מסוימת, אך התנועה נותרה מתחת לממוצע היומי של אוגוסט והושפעה במהירות מתקיפות חדשות ומהטענות הסותרות של וושינגטון וטהראן בנוגע לשליטה בנתיב.
גם שתי חברות ספנות סיניות בבעלות המדינה — COSCO Shipping Energy Transportation ו־China Merchants Energy Shipping — נמנעו לפי דיווחים משליחת מכליות דרך הורמוז ומצר באב אל־מנדב מאז סוף יולי. במקום זאת, הן אוספות מטענים מחוץ למפרץ. ההחלטה ממחישה את המגבלה המסחרית של מסדרון צבאי: נתיב יכול להיות פתוח מבחינה טכנית, אך מסוכן מדי עבור מפעילים מרכזיים.
מעבר מוגן מצמצם את המנוף של טהראן, משום שהוא מראה שאיראן אינה יכולה בהכרח לכפות סגירה מוחלטת וקבועה של המצר. הוא גם מאפשר לוושינגטון להמשיך להפעיל לחץ על איראן, תוך צמצום הזעזוע האנרגטי שנגרם מהשיבושים.
אבל כוחה של איראן לא נעלם. עצם האיום בתקיפה יכול לצמצם את התנועה בלי שאיראן תצטרך לעצור כל מכלית. גם הסתברות נמוכה יחסית למוקשים, לפגיעת טילים או לתקיפת רחפנים עלולה להעלות את מחירי ההובלה והביטוח, לעכב מטענים ולעודד חברות להשתמש בנמלי טעינה חלופיים. זהו כוח כפייה המבוסס על אי־ודאות — לא בהכרח על שליטה פיזית מוחלטת.
שחרור חירום של נפט סייע למתן את הזעזוע, אך גם צמצם את כרית הביטחון של ארה״ב לקראת משבר עתידי. באמצע אוגוסט דווח כי המלאי ברזרבה האסטרטגית האמריקנית עומד על 293.4 מיליון חביות, בעוד שמלאי הנפט המסחרי נמוך בכ־2% מהממוצע לחמש שנים. מינהל המידע של משרד האנרגיה האמריקני (EIA) צופה שהמלאים המסחריים יישארו מתחת לתחתית הטווח העונתי של חמש השנים עד סוף 2026.
אין פירוש הדבר שלארה״ב עומד להיגמר הנפט. המשמעות היא שמרווח הביטחון שלה לספיגת הפרעה נוספת הצטמצם. תקיפה מחודשת בהורמוז, תקלה בבית זיקוק או התרחבות של העימות האזורי יגיעו כאשר יכולת המענה של מאגרי החירום קטנה יותר מבעבר.
יצואניות המפרץ מרחיבות או מפעילות נתיבים העוקפים את המצר, אך אלה פתרונות משלימים — לא תחליף מלא.
גם צינורות הם מטרות קבועות. תחנות שאיבה, מסופים ומתקני אחסון עלולים להיפגע, והמטען עדיין עשוי להיות חשוף לסכנה לאחר הגעתו לים האדום או לים התיכון. לכן תשתיות חלופיות מפזרות את הסיכון — אך אינן הופכות את המערכת לחסינה.
חלק מהייצור והיצוא במזרח התיכון עשויים להתאושש ככל שהמעברים המוגנים יתחדשו, אך חזרה מהירה להיקפים שלפני המשבר נראית לא סבירה. בעלי מכליות עדיין נזהרים, עלויות הביטוח גבוהות, ומתקני טעינה ונתיבי שיט סמוכים נותרו חשופים.
הפירוש הסביר יותר של הראיות הקיימות הוא התאוששות חלקית לצד שיבושים חוזרים — לא פתיחה יציבה של המצר. ארה״ב יכולה להחזיק מסדרון פעיל במשך זמן מה, אך הגנה צבאית אינה תחליף לאמון מסחרי. עד שמבטחים, צוותי אוניות ובעלי אוניות ישתכנעו שהנתיב בטוח באופן עקבי, הורמוז יישאר צוואר בקבוק אנרגטי גם כאשר חלק מהמכליות מצליחות לעבור.