הסיכון לשריפות גדל כאשר הצמחייה מאבדת לחות ומזג האוויר מאפשר לאש להתפשט במהירות. טמפרטורות גבוהות, בצורת ממושכת, לחות נמוכה ורוחות חזקות עלולים ליצור תנאים שבהם הצתה קטנה הופכת במהירות לשריפה שקשה לבלום.

המדד המרכזי במחקר הוא מזג אוויר המועד לשריפות — שילוב של תנאים אטמוספריים שהופך את הצמחייה לדליקה יותר ומגדיל את הסיכוי להתפשטות האש. לכן אין לפרש את התחזיות של 39% ו־192% כתוצאה ישירה של גורם יחיד. גם הצמחייה המקומית, דפוסי ההצתה, השימוש בקרקע ויכולת החירום משפיעים על השטח שיישרף בפועל.

מניעה וכיבוי יכולים לצמצם נזק — אך לא לבטל את הסיכון

המחקר מצא כי שיפור מתמשך ביכולת ניהול השריפות עשוי למתן באופן משמעותי את העלייה הצפויה. בתוצאות המודל, שיפורים כאלה צמצמו את השטח השרוף בכ־72% עד 92% בהשוואה לתרחישים ללא שיפור מקביל ביכולת הניהול. עם זאת, תחת שינויי אקלים משמעותיים, פעילות השריפות עדיין עולה בכ־55% מהאזורים המועדים לשריפות באירופה כאשר ההשקעה בניהול נשארת ברמתה הנוכחית.

האמצעים המרכזיים כוללים:

• הפחתת כמות חומרי הבעירה ויצירת רצועות חיץ במיקומים אסטרטגיים;
• שריפות יזומות או מבוקרות, במקומות שבהם הדבר מתאים מבחינה אקולוגית ותפעולית;
• שיקום נופים לחים ועמידים יותר;
• תכנון שימושי קרקע בטוח יותר סביב יישובים ותשתיות חשופים;
• שיפור מערכות הגילוי המוקדם והתגובה הראשונית; וכן
• תיאום בין מניעה, היערכות, תגובה ושיקום — במקום להסתמך בעיקר על כיבוי בשעת חירום.

אמצעים אלה יכולים לצמצם חשיפה ולמנוע מהצתות להפוך לשריפות גדולות. אבל יש להם גבולות: צמחייה יבשה במיוחד בשילוב רוחות חזקות עלולה להכריע גם מערכי כיבוי הכוללים מטוסים, כבאים ומערכות גילוי מתקדמות. ניהול שריפות מצמצם את ההשלכות; הוא אינו מעלים את תנאי האקלים שהופכים שריפות קיצוניות לסבירות יותר.

מה מלמדת עונת השריפות של 2026

עונת השריפות באירופה ב־2026 מספקת הקשר עכשווי מוחשי לתחזיות, אך אינה מוכיחה שהתרחישים לסוף המאה כבר התממשו.

מרכז המחקר המשותף של הנציבות האירופית דיווח כי עד 18 באוגוסט 2026 נשרפו באיחוד האירופי 606,327 הקטר. מדובר בשטח קטן מזה שנשרף עד אותו תאריך ב־2025 — 957,510 הקטר — אך גדול משמעותית מהממוצע הרב־שנתי בשנים 2006–2025, שעמד על 243,189 הקטר.

העונה המחישה גם את התפשטות הסיכון מבחינה גיאוגרפית. שריפות פגעו בין היתר בצרפת, בספרד וביוון, ואילו שריפה בפארק ה־High Fens בבלגיה כילתה כ־3,000 הקטר ותוארה על ידי רויטרס כשריפה הגדולה ביותר שנרשמה במדינה. עד 19 באוגוסט הפעילו שמונה מדינות את מנגנון ההגנה האזרחית של האיחוד האירופי כדי לקבל סיוע בהתמודדות עם השריפות.

דיווחים עיתונאיים תיעדו גם יותר מ־20 הרוגים ומאות אלפי מפונים במהלך העונה, בהם יותר מ־300 אלף בני אדם שנעקרו מבתיהם בצרפת ובספרד. הנתונים האלה תלויי־זמן ותלויי־היקף גיאוגרפי, ולכן אין להשוות אותם ישירות לממוצעים השנתיים של השטח השרוף במחקר כאילו מדובר באותו מדד.

הקשר בין עונת 2026 למחקר הוא אפוא כיווני, לא חד־משמעי: השריפות מתיישבות עם תמונה של אירופה שבה תנאים קיצוניים הופכים משמעותיים ונרחבים יותר, אך עונה אחת אינה יכולה לאמת תחזית המתייחסת לשנים עד 2100 או לקבוע מה גרם לה.

מדוע המניעה הופכת לעדיפות כלכלית

אסטרטגיית השריפות של האיחוד האירופי מדגישה ארבעה שלבים הקשורים זה בזה: מניעה, היערכות, תגובה ושיקום. היא כוללת גם גישות המבוססות על מערכות אקולוגיות, שמטרתן ליצור נופים עמידים יותר לאש.

השינוי משקף את המגבלות ואת העלויות של מודל שמתמקד בעיקר בתגובה לאחר פרוץ השריפה. מחקרים המצוטטים על ידי גופים אירופיים מעריכים כי כל אירו אחד המושקע במניעה עשוי לחסוך כ־4–7 אירו בעלויות תגובה ושיקום. מדובר בהערכה המבוססת על מחקרים שונים, ולא בתשואה מובטחת לכל פרויקט; התוצאה תלויה במיקום ההשקעה ובאופן שבו היא מבוצעת.

המקורות הזמינים אינם מוכיחים שסכום של 2.1 מיליארד אירו הוא ההשקעה המדויקת של האיחוד האירופי בניהול שריפות בהקשר של המחקר או האסטרטגיה. המשמעות של סכום כזה תלויה בתקופת המימון, בשאלה אם הוא כולל הוצאות של המדינות החברות ובאילו תוכניות מניעה ותגובה מדובר. כדי לבצע השוואה אמינה, יש להגדיר תחילה את היקף הסכום.

המסקנה למדיניות: לפעול בשני מסלולים במקביל

המחקר תומך בתגובה דו־מסלולית. אירופה צריכה להפחית במהירות את הפליטות כדי להימנע מהמסלול התלול בהרבה של פליטות גבוהות, ובמקביל להשקיע כבר עכשיו במניעה, בחיזוק עמידות הנוף, בגילוי מוקדם ובהיערכות לחירום.

גם בתרחיש של פליטות נמוכות, הסיכון לשריפות עשוי לגדול עד 2070–2100. לכן ההסתגלות דחופה — אך היא אינה הופכת את הפחתת הפליטות לאופציונלית. האסטרטגיה החזקה ביותר היא לצמצם את הלחץ האקלימי שמייצר מזג אוויר מסוכן יותר לשריפות, ובמקביל לשפר את יכולתן של קהילות ושל מערכות טבע להתמודד עם האש שמניעה לא ניתן למנוע לחלוטין.

הסיכון לשריפות גדל כאשר הצמחייה מאבדת לחות ומזג האוויר מאפשר לאש להתפשט במהירות. טמפרטורות גבוהות, בצורת ממושכת, לחות נמוכה ורוחות חזקות עלולים ליצור תנאים שבהם הצתה קטנה הופכת במהירות לשריפה שקשה לבלום.

המדד המרכזי במחקר הוא מזג אוויר המועד לשריפות — שילוב של תנאים אטמוספריים שהופך את הצמחייה לדליקה יותר ומגדיל את הסיכוי להתפשטות האש. לכן אין לפרש את התחזיות של 39% ו־192% כתוצאה ישירה של גורם יחיד. גם הצמחייה המקומית, דפוסי ההצתה, השימוש בקרקע ויכולת החירום משפיעים על השטח שיישרף בפועל.

מניעה וכיבוי יכולים לצמצם נזק — אך לא לבטל את הסיכון

המחקר מצא כי שיפור מתמשך ביכולת ניהול השריפות עשוי למתן באופן משמעותי את העלייה הצפויה. בתוצאות המודל, שיפורים כאלה צמצמו את השטח השרוף בכ־72% עד 92% בהשוואה לתרחישים ללא שיפור מקביל ביכולת הניהול. עם זאת, תחת שינויי אקלים משמעותיים, פעילות השריפות עדיין עולה בכ־55% מהאזורים המועדים לשריפות באירופה כאשר ההשקעה בניהול נשארת ברמתה הנוכחית.

האמצעים המרכזיים כוללים:

• הפחתת כמות חומרי הבעירה ויצירת רצועות חיץ במיקומים אסטרטגיים;
• שריפות יזומות או מבוקרות, במקומות שבהם הדבר מתאים מבחינה אקולוגית ותפעולית;
• שיקום נופים לחים ועמידים יותר;
• תכנון שימושי קרקע בטוח יותר סביב יישובים ותשתיות חשופים;
• שיפור מערכות הגילוי המוקדם והתגובה הראשונית; וכן
• תיאום בין מניעה, היערכות, תגובה ושיקום — במקום להסתמך בעיקר על כיבוי בשעת חירום.

אמצעים אלה יכולים לצמצם חשיפה ולמנוע מהצתות להפוך לשריפות גדולות. אבל יש להם גבולות: צמחייה יבשה במיוחד בשילוב רוחות חזקות עלולה להכריע גם מערכי כיבוי הכוללים מטוסים, כבאים ומערכות גילוי מתקדמות. ניהול שריפות מצמצם את ההשלכות; הוא אינו מעלים את תנאי האקלים שהופכים שריפות קיצוניות לסבירות יותר.

מה מלמדת עונת השריפות של 2026

עונת השריפות באירופה ב־2026 מספקת הקשר עכשווי מוחשי לתחזיות, אך אינה מוכיחה שהתרחישים לסוף המאה כבר התממשו.

מרכז המחקר המשותף של הנציבות האירופית דיווח כי עד 18 באוגוסט 2026 נשרפו באיחוד האירופי 606,327 הקטר. מדובר בשטח קטן מזה שנשרף עד אותו תאריך ב־2025 — 957,510 הקטר — אך גדול משמעותית מהממוצע הרב־שנתי בשנים 2006–2025, שעמד על 243,189 הקטר.

העונה המחישה גם את התפשטות הסיכון מבחינה גיאוגרפית. שריפות פגעו בין היתר בצרפת, בספרד וביוון, ואילו שריפה בפארק ה־High Fens בבלגיה כילתה כ־3,000 הקטר ותוארה על ידי רויטרס כשריפה הגדולה ביותר שנרשמה במדינה. עד 19 באוגוסט הפעילו שמונה מדינות את מנגנון ההגנה האזרחית של האיחוד האירופי כדי לקבל סיוע בהתמודדות עם השריפות.

דיווחים עיתונאיים תיעדו גם יותר מ־20 הרוגים ומאות אלפי מפונים במהלך העונה, בהם יותר מ־300 אלף בני אדם שנעקרו מבתיהם בצרפת ובספרד. הנתונים האלה תלויי־זמן ותלויי־היקף גיאוגרפי, ולכן אין להשוות אותם ישירות לממוצעים השנתיים של השטח השרוף במחקר כאילו מדובר באותו מדד.

הקשר בין עונת 2026 למחקר הוא אפוא כיווני, לא חד־משמעי: השריפות מתיישבות עם תמונה של אירופה שבה תנאים קיצוניים הופכים משמעותיים ונרחבים יותר, אך עונה אחת אינה יכולה לאמת תחזית המתייחסת לשנים עד 2100 או לקבוע מה גרם לה.

מדוע המניעה הופכת לעדיפות כלכלית

אסטרטגיית השריפות של האיחוד האירופי מדגישה ארבעה שלבים הקשורים זה בזה: מניעה, היערכות, תגובה ושיקום. היא כוללת גם גישות המבוססות על מערכות אקולוגיות, שמטרתן ליצור נופים עמידים יותר לאש.

השינוי משקף את המגבלות ואת העלויות של מודל שמתמקד בעיקר בתגובה לאחר פרוץ השריפה. מחקרים המצוטטים על ידי גופים אירופיים מעריכים כי כל אירו אחד המושקע במניעה עשוי לחסוך כ־4–7 אירו בעלויות תגובה ושיקום. מדובר בהערכה המבוססת על מחקרים שונים, ולא בתשואה מובטחת לכל פרויקט; התוצאה תלויה במיקום ההשקעה ובאופן שבו היא מבוצעת.

המקורות הזמינים אינם מוכיחים שסכום של 2.1 מיליארד אירו הוא ההשקעה המדויקת של האיחוד האירופי בניהול שריפות בהקשר של המחקר או האסטרטגיה. המשמעות של סכום כזה תלויה בתקופת המימון, בשאלה אם הוא כולל הוצאות של המדינות החברות ובאילו תוכניות מניעה ותגובה מדובר. כדי לבצע השוואה אמינה, יש להגדיר תחילה את היקף הסכום.

המסקנה למדיניות: לפעול בשני מסלולים במקביל

המחקר תומך בתגובה דו־מסלולית. אירופה צריכה להפחית במהירות את הפליטות כדי להימנע מהמסלול התלול בהרבה של פליטות גבוהות, ובמקביל להשקיע כבר עכשיו במניעה, בחיזוק עמידות הנוף, בגילוי מוקדם ובהיערכות לחירום.

גם בתרחיש של פליטות נמוכות, הסיכון לשריפות עשוי לגדול עד 2070–2100. לכן ההסתגלות דחופה — אך היא אינה הופכת את הפחתת הפליטות לאופציונלית. האסטרטגיה החזקה ביותר היא לצמצם את הלחץ האקלימי שמייצר מזג אוויר מסוכן יותר לשריפות, ובמקביל לשפר את יכולתן של קהילות ושל מערכות טבע להתמודד עם האש שמניעה לא ניתן למנוע לחלוטין.