יותר עובדי בריאות, פחות שוויון: מה השתנה בעולם בין 1990 ל־2023?

ההערכה אינה פשוטה של מספר המשרות הפנויות או של תחזית גידול האוכלוסייה. היא בוחנת את צפיפות כוח האדם במדינות שכבר הגיעו לציון 80 במדד, ומשתמשת בה כנקודת ייחוס למדינות אחרות. לכן מדובר באומדן מודל — לא בכלל גיוס אחיד שמתאים לכל מדינה.

מחקר קודם, שהתבסס גם הוא על נתוני GBD, העריך כי כדי להגיע לאותו ציון נדרשים לפחות 20.7 רופאים, 70.6 אחיות ואנשי סיעוד ומיילדות, 8.2 אנשי רפואת שיניים ו־9.4 אנשי רוקחות לכל 10,000 תושבים.

הניתוח החדש מציג ספי צפיפות שונים, ככל הנראה בעקבות עדכון הנתונים והשימוש בשיטה אמפירית שבוחנת את הצפיפות הנמוכה ביותר במדינות שהגיעו לציון 80. לכן אין לראות בשני המספרים סתירה, אלא בתוצאות של שיטות מדידה שונות.

המקור מאשר כי נדרשים עוד 7.1 מיליון רופאים ברחבי העולם, אך במסגרת הנתונים שסופקו לא ניתן לקבוע בוודאות את החלוקה המקצועית המלאה של יתר המחסור בין אחיות ומיילדות, רופאי שיניים ורוקחים.

דרום אסיה זקוקה להכי הרבה עובדים; אפריקה שמדרום לסהרה סובלת מהצפיפות הנמוכה ביותר

במונחים של מספרים מוחלטים, המחסור הגדול ביותר נמצא בדרום אסיה: כ־13.6 מיליון רופאים, אחיות, מיילדות, רופאי שיניים ורוקחים נוספים נדרשים באזור.

באפריקה שמדרום לסהרה נרשמו ב־2023 צפיפויות כוח האדם הנמוכות ביותר כמעט בכל קבוצות המקצועות, למעט עובדי בריאות קהילתיים. במדינות בעלות הכנסה גבוהה נרשמו הצפיפויות הגבוהות ביותר.

המשמעות היא ששני האזורים מתמודדים עם בעיות שונות: דרום אסיה ניצבת בפני פער עצום במספר העובדים הנדרש, בין היתר בשל גודל אוכלוסייתה, בעוד שבאפריקה שמדרום לסהרה הבעיה חריפה במיוחד ביחס לגודל האוכלוסייה ולצרכים הבריאותיים. גידול עולמי במספר העובדים לא יפתור לבדו אף אחד מהפערים האלה.

מדוע המספר של Lancet שונה מהאומדנים של ארגון הבריאות העולמי?

הנתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO) ושל ניתוח Lancet/GBD אינם מודדים בדיוק את אותו דבר.

ארגון הבריאות העולמי דיווח בעבר על מחסור עולמי מבוסס־צרכים של 20 מיליון עובדי בריאות ב־2013, שירד ל־15 מיליון ב־2020 וצפוי לרדת ל־10 מיליון עד 2030.

לעומת זאת, אומדן ה־34.4 מיליון קשור להשגת ציון 80 במדד הכיסוי האפקטיבי של UHC, כולל קבוצות מקצועיות מוגדרות, ומשווה את צפיפות כוח האדם במדינות שכבר הגיעו לרף הזה.

לכן הנתון הנמוך יותר של WHO אינו בהכרח סותר את הנתון הגבוה יותר של GBD. ייתכן שהם מתייחסים ליעד שירות אחר, להגדרה שונה של כוח האדם, לשנים שונות או לטווח זמן אחר. השוואה ישירה בין המספרים בלי לאחד את ההגדרות עלולה להטעות.

גיוס הוא רק חלק מהפתרון

הרחבת ההכשרות והגיוס חיונית, אך היא לא תספיק אם העובדים ימשיכו להתמודד עם שכר נמוך, עומס בלתי סביר, תנאי עבודה לא בטוחים, חוסר יציבות תעסוקתית ומגבלות על הקידום המקצועי. במצב כזה, מדינות עלולות להגדיל את תחלופת העובדים ואף להחריף את הגירת אנשי המקצוע למדינות אחרות.

המדיניות הנדרשת כוללת:

• השקעה מתמשכת בלימודים מקצועיים, במרצים, בהתמחויות ובהכשרה קלינית — ולא רק פתיחת מקומות לימוד נוספים.
• שכר הוגן, תנאי עבודה בטוחים, עומסי עבודה סבירים, הגנה סוציאלית ומסלולי קידום, במיוחד באזורים כפריים ובקהילות שאינן מקבלות שירות מספק.
• רפורמות המותאמות לפערים מגדריים: שכר שווה עבור עבודה שוות ערך, הגנה מפני אפליה והטרדה, תמיכה בטיפול בילדים, מסלולי קריירה גמישים, קידום שקוף וייצוג משמעותי של נשים בניהול ובקביעת מדיניות.
• תכנון נכון של תמהיל המיומנויות: חיזוק הרפואה הראשונית, הסיעוד והמיילדות, הרוקחות, בריאות הפה, שירותי הבריאות הקהילתיים, מערכי הפיקוח וההפניה — ולא התמקדות בלעדית בהגדלת מספר הרופאים.

השורה התחתונה ברורה: מאז 1990 נוספו למערכת הבריאות העולמית יותר מ־80 מיליון עובדים, במידה רבה בזכות עבודתן של נשים. אבל חלוקה לא שוויונית בין מדינות, השקעה שאינה מספקת, קושי לשמר עובדים והיררכיות מגדריות בתוך המקצועות עצמם משאירים מדינות רבות הרחק מהיקף כוח האדם הנדרש אפילו לרמה בינונית של כיסוי בריאות אוניברסלי.