ההחלטה פורסמה זמן קצר לפני תחילת התרגיל. טראמפ אמר כי כבר מאוחר מדי לבטל אותו לחלוטין, אך הורה לשר ההגנה פיט הגסת׳ לצמצם באופן ניכר את התרומה האמריקאית. בתחילה לא הפנטגון ולא הבית הלבן פירטו אילו רכיבים יבוטלו או יצומצמו.
השילוב הזה גרם למהלך להיראות פחות כמו צעד מוסכם של בקרת נשק ויותר כמו איתות פוליטי מאולתר. נוסף על כך, טראמפ קשר במפורש בין סירובה של סיאול לסייע לארה״ב בזירה אחרת לבין היקף שיתוף הפעולה הצבאי בחצי האי הקוריאני.
Ulchi Freedom Shield אינו מסתכם בתמרונים קרקעיים מסורתיים. תרגיל 2026 כלל גם אימונים להתמודדות עם רחפנים, שיבושי GPS ומתקפות סייבר — תחומים שנועדו לשקף את השינויים ביכולותיה של צפון קוריאה. לפי התכנון, כ-18 אלף חיילים דרום-קוריאנים היו אמורים להשתתף בו.
לצמצום האימונים האלה עשויות להיות השלכות שחורגות ממספר התרגילים בשטח. אימונים משותפים מאפשרים לבעלות הברית לתרגל תקשורת, שרשרת פיקוד, תהליכי תגבור ויכולת פעולה הדדית בתנאי לחץ. אנליסטים ופרשנים הזהירו כי קביעה שהמוכנות הצבאית תלויה במחלוקות פוליטיות עלולה לפגוע באמון בברית ולהפוך את ההיערכות הביטחונית לקלף מיקוח.
גם העיתוי עורר תשומת לב. צפון קוריאה המשיכה להעמיק את יחסיה הצבאיים עם רוסיה וללמוד מניסיון הלחימה המודרני, לפי דיווחים שהובאו בדיון על התרגיל. עוד לפני תחילתו, פיונגיאנג גינתה את Ulchi Freedom Shield וטענה שהוא פרובוקטיבי יותר מהתרגילים בשנה הקודמת; היא גם הודיעה שתחזק את ההרתעה הגרעינית שלה.
הפנטגון מסר בתחילה מעט מאוד פרטים מבצעיים, ולכן לא היה ברור מה משמעות ההנחיה ״לצמצם באופן משמעותי״ בפועל. התגובה הציבורית הראשונה של דרום קוריאה הייתה זהירה במיוחד. לשכת הנשיא מסרה כי היא מקווה שהיחסים בין טראמפ לקים יסייעו לקדם דיאלוג משמעותי בין וושינגטון לפיונגיאנג.
בהמשך שילב הנשיא לי ג׳ה מיונג את התקווה הדיפלומטית בקריאה להסתמכות עצמית רבה יותר של דרום קוריאה. הוא תמך בחיזוק יכולות ההגנה העצמאיות של המדינה, בהאצת התוכנית לצוללות המונעות באנרגיה גרעינית ובהשלמת העברת השליטה המבצעית בזמן מלחמה לידי סיאול. לי גם חזר על עמדת דרום קוריאה וארה״ב שלפיה התרגילים הם הגנתיים ואינם מכוונים נגד צפון קוריאה.
אין כאן בהכרח סתירה. סיאול יכולה לברך על הזדמנות לדיאלוג, ובו בזמן להיערך לאפשרות שהמחויבות הביטחונית האמריקאית תהיה פחות צפויה. לכן התגובה הדרום-קוריאנית הייתה כפולה: להמשיך לחפש ערוץ מדיני, אך להפחית את התלות בהחלטות פתאומיות שמתקבלות בוושינגטון.
צפון קוריאה לא הגיבה לצמצום כאילו קיבלה בסיס מספק למשא ומתן. גם לאחר החלטת ארה״ב, פיונגיאנג גינתה את Ulchi Freedom Shield כאיום צבאי מיידי והצהירה שתמשיך לממש את זכותה להגנה עצמית.
זו הייתה הבעיה המרכזית של הוויתור: ארה״ב צמצמה פעילות שהיא עצמה רואה בה מרכיב חשוב בהרתעה, אך לא דווח על התחייבות צפון-קוריאנית להפסיק ניסויי נשק, להגביל תוכניות צבאיות או לשוב לשיחות על פירוק הנשק הגרעיני. משום כך העריכו אנליסטים שלקים יהיה תמריץ מועט לחזור לדיאלוג, אלא אם וושינגטון תציע ויתורים גדולים בהרבה — בענייני סנקציות, הפריסה הצבאית האמריקאית או המעמד המדיני של צפון קוריאה.
פסגה נוספת עדיין עשויה ליצור קשר אם המאמצים של טראמפ ייענו. אבל קשר אינו הסכם. בלי התחייבויות הדדיות, מסגרת למשא ומתן ואפשרות לבדוק עמידה בהסכמות, צמצום התרגילים לבדו לא צפוי להביא להגבלות יציבות על יכולותיה של צפון קוריאה.
החלטת טראמפ ביקשה להשיג יתרון דיפלומטי ממוקד: לצמצם פעולה שצפון קוריאה מציגה דרך קבע כהכנה לפלישה. אך במקביל היא יצרה שלושה סיכונים רחבים יותר:
במובן הזה, הצו חזר על ההיגיון של שימוש בתרגילים כמנוף דיפלומטי — אך בתנאים קשים יותר. הוא אולי הוכיח שטראמפ מוכן לנסות להתקרב לקים, אך גם עודד את סיאול לחשוב על עצמאות צבאית רבה יותר, ובמקביל לא סיפק לפיונגיאנג סיבה ממשית לוותר על יכולות שהיא רואה בהן רכיב מרכזי בביטחונה.
המסקנה המיידית אינה שדיפלומטיה ומוכנות צבאית אינן יכולות לדור זו לצד זו. השאלה היא כיצד מצמצמים. הפחתת תרגילים עשויה לסייע לדיפלומטיה כאשר היא חלק מתהליך הדדי שניתן לאמת — לא כאשר היא מוכרזת בפתאומיות, נקשרת לסכסוך נפרד ומעניקה לצד השני את התועלת הברורה ביותר.