העמדה החזקה ביותר של סין עשויה להיות ביכולתה לחבר בין מחקר, ייצור והטמעה. במדינה פועלות חברות רובוטיקה רבות, ולצדה קיימת כלכלה תעשייתית צפופה שבה אפשר לבחון מכונות חדשות, לשנות אותן ולייצר אותן בכמויות גדולות. דיווחים אף תיארו חברות סיניות כמי שאחראיות לרוב המכריע של משלוחי הרובוטים דמויי האדם בעולם, אף שההערכות משתנות לפי המקור ושיטת המדידה.
גם התמיכה הממשלתית היא חלק מהאסטרטגיה. לפי Reuters, הרשויות בסין הקצו לפחות 20 מיליארד דולר בסובסידיות לפיתוח רובוטים דמויי אדם מאז 2024. באותו דיווח נאמר כי בסין נמכרו בשנה הקודמת רק כ־12,000 רובוטים כאלה, ורובם הועברו למחקר, לחינוך ולבדיקות — ולא לשימושים מסחריים או תעשייתיים.
שתי העובדות הללו מציגות יחד את ההזדמנות ואת הסיכון. השקעה ציבורית יכולה לעזור לחברות להוזיל עלויות, להרחיב ייצור ולאסוף נתוני הפעלה יקרי ערך. אך סובסידיות עלולות גם לעודד חברות רבות מדי להקים כושר ייצור עוד לפני שהביקוש והרווחיות התבססו.
האסטרטגיה הסינית ברובוטיקה מזכירה את התפתחות תעשיית הרכב החשמלי במדינה: תמיכה של מוסדות ציבוריים, תחרות עזה בין יצרנים, שיפור מהיר של מוצרים וניסיון לבנות שרשרת אספקה מקצה לקצה.
ההשוואה מועילה משום שגם רובוטיקה תלויה בעלויות חומרה, בזמינות רכיבים, בידע ייצור ובמאגר גדול של משתמשים פוטנציאליים. אבל היא מוגבלת, משום שרובוט דמוי אדם מתמודד עם בעיית מסחור מורכבת יותר. רכב חשמלי מבצע תפקיד מוגדר יחסית. רובוט כללי דמוי אדם צריך לתפוס את סביבתו, לטפל בחפצים מגוונים, להסתגל למשימות חדשות ולהישאר בטוח בסביבת אנשים.
לכן, בתחום הרובוטיקה קנה מידה של ייצור הוא תנאי הכרחי — אך לא מספיק. החברות צריכות להוכיח שכל יחידה נוספת מייצרת ערך כלכלי מדיד, ולא רק מגדילה את מספר אבות־הטיפוס המרשימים.
ההיבט הגיאופוליטי התחזק בסוף יולי, כאשר ועדת התקשורת הפדרלית של ארצות הברית (FCC) הוסיפה רובוטים דמויי אדם ורובוטים בעלי ארבע רגליים מתוצרת זרה לרשימת ההגבלות, בנימוק של חששות סייבר וביטחון לאומי. הכללים מכוונים לדגמים חדשים שטרם קיבלו אישור למכירה בארצות הברית, ולא להסרת דגמים שכבר נמצאים בשימוש.
המדיניות צפויה להשפיע במיוחד על יצרנים סיניים, משום שסין היא מקור מרכזי לרובוטים דמויי אדם ולרובוטים בעלי ארבע רגליים. גורמים אמריקאיים אמרו שההגבלות נועדו גם להתמודד עם סיכוני אבטחה וגם לעודד ייצור מקומי.
כך משתנה המפה המסחרית. לחברות סיניות יש כעת מסלול צר יותר לשוק האמריקאי, בעוד שקובעי המדיניות בארצות הברית מתייחסים לרובוטים מתקדמים כאל טכנולוגיה אסטרטגית — ולא כאל ציוד מיובא רגיל. ועידת בייג׳ינג נשאה אפוא שני מסרים במקביל: סין רוצה להרחיב את הענף, וושינגטון אינה רוצה שההתרחבות הזו תהפוך לתלות.
מורגן סטנלי העריך כי שוק הרובוטים דמויי האדם עשוי להגיע ל־5 טריליון דולר עד 2050, וכי יותר ממיליארד רובוטים כאלה עשויים להיות בשימוש ברחבי העולם. לפי התחזית, סין צפויה להיות בין המדינות עם בסיס ההתקנות הגדול ביותר.
זו תרחיש אפשרי — לא עובדה על השוק הנוכחי. המכירות המוגבלות כיום, השימוש הרב לצורכי מחקר והשאלות שטרם נפתרו בנוגע לאמינות ולעלות ממחישים כמה עוד צריך לקרות לפני שתחזית כזו תהפוך לסבירה.
המסקנה השימושית ביותר מוועידת בייג׳ינג אינה שסין כבר ניצחה במרוץ הרובוטיקה, וגם לא שכל ההדגמות הן רק הייפ. סין בונה את התנאים התעשייתיים והפיננסיים להקמת מגזר רובוטיקה גדול, וייתכן שהיא ממוקמת היטב לייצר ולשפר מכונות בקנה מידה רחב.
השאלה המכריעה היא אם היתרונות האלה יצליחו לייצר רובוטים שעסקים יכולים להרשות לעצמם, לסמוך עליהם ולהפעיל מדי יום.