לכן, הרוב שעבר לנתיב העומאני הוא סימן לעמידות — לא לנורמליזציה. מפעילים מסחריים בוחרים בנתיב שאיראן מתנגדת לו ואף תקפה ספינות שניסו להשתמש בו, ככל הנראה משום שהנוכחות הימית האמריקאית הופכת אותו לחלופה מעשית. לפי ניתוח CNN, איראן תקפה עשרות ספינות שניסו לעבור בנתיב הסמוך לעומאן, בעוד ארצות הברית סיירה באזור.

ההבחנה הזו חשובה גם בבחינת טענתו של הנשיא דונלד טראמפ ל״שליטה מוחלטת״ במצר. הראיות הקיימות תומכות במסקנה מצומצמת יותר: הפעילות הצבאית האמריקאית סייעה להשאיר חלק מהשיט בתנועה וצמצמה את יכולתה של איראן להכתיב את נתיבי המעבר, אך לא עצרה את התקיפות ולא החזירה את התנועה להיקפים רגילים. ב־18 באוגוסט דווח על ממוצע של עשר חציות בלבד בחמישה ימים, אף שטראמפ אמר שהמצר ״פתוח ומתפקד״.

לאיראן עדיין יש כוח משמעותי לשבש את התנועה

איראן אינה חייבת לעצור כל ספינה כדי להשפיע על השוק. איומים, תקיפות, בדיקות, עיכובים, דרישות לשינוי נתיב ואי־ודאות בנוגע לביטוח יכולים להפוך הפלגה מסחרית ללא כדאית. הרשויות הימיות העלו את רמת האיום ל״חמורה״ לאחר תקיפות על מכליות ביולי, ובהן מכלית גז טבעי נוזלי מקטאר ומכלית נפט גולמי מסעודיה.

התקיפות נמשכו גם לאחר שהנתיב העומאני הגדיל את חלקו בתנועה. איחוד האמירויות מסרה כי שתי מכליות המופעלות בידי ADNOC הותקפו בעת שחצו את המצר באוגוסט. לא היו נפגעים, אך האירוע המחיש את הסיכונים שניצבים בפני ספינות העוברות בנתיב.

התוצאה היא מסדרון שפועל באופן חלקי — לא מצב בינארי של ״פתוח״ או ״סגור״. חלק מהספינות עוברות בגלוי, אחרות משנות מסלול או מסתובבות, ויש כלי שיט שמכבים את מערכות המעקב שלהם. לכן, נתוני התנועה הנצפית אינם משקפים בהכרח את כלל התנועה במצר.

הנפט ממשיך לזרום — אך בהיקף נמוך מהרגיל

קיומו של נתיב פעיל אינו מבטיח חזרה של זרימת הנפט להיקפים הקודמים. דיווחים שהובאו במקורות מציבים את זרימת הנפט הנוכחית מהמפרץ על כ־15 מיליון חביות ביום — פחות מכ־20 מיליון חביות ביום שדווחו לפני המלחמה. ההערכה הנוכחית משתקפת גם בנתוני משרד האנרגיה האמריקאי שצוטטו ב־CNBC, אף שדיווחים אחרים הציגו הערכות שונות לגבי הכמות שיוצאת בפועל מהמפרץ.

גם אי־הוודאות הזו חשובה. מערכות מעקב אחר ספינות עלולות להחמיץ מכליות ״חשוכות״ — מכליות שמשדרי המיקום שלהן כבויים. בנוסף, עיכובים ביטחוניים, מגבלות ביטוח, זמינות מכליות והעברות מטען בין ספינות מקשים להשוות בין זרימות פיזיות של נפט לבין מספר המעברים הנראים במערכות המעקב.

המסקנה המעשית היא שהמצר יכול להיות פתוח במידה שמאפשרת לנפט לעבור, אך עדיין בלתי אמין מכדי להחזיר את הביטחון שהיה לפני המלחמה. כמה הפלגות מוצלחות אינן מוכיחות ששרשראות האספקה חזרו לשגרה.

איראן מנסה להפוך את המנוף שלה להכנסות ולהכרה רשמית

טהרן מקדמת הסדר עם עומאן שיקנה לה תפקיד רשמי בניהול הספינות שנכנסות למפרץ. רויטרס דיווחה כי הצעה איראנית ביקשה לגבות 5%–7% מערך המטען, בעוד מקורות בענף אמרו שסנקציות ומגבלות ביטוח יקשהו על יישום המודל.

ההצעה של עומאן שונה: מנגנון אזורי משותף ינהל את הניווט, ההגנה על הסביבה, החיפוש וההצלה ושירותים נלווים, והגבייה תהיה וולונטרית ולא חובה. רויטרס ציינה כי המשפט הימי הבינלאומי אינו מאפשר למדינות חוף לדרוש תשלום רק תמורת אישור לעבור במצר, אף שחיובים עבור שירותים ספציפיים עשויים להיחשב אחרת.

איראן ועומאן אמרו שהן קרובות להסכמה על נתיב או ״מפת ספנות״, ובכירים איראנים תיארו את הקואורדינטות כמוסכמות. עם זאת, הדיווחים הפומביים אינם מוכיחים שמסגרת סופית ומעשית כבר יושמה, ואינם פותרים את המחלוקת המרכזית: מי מוסמך לאשר את המעבר ומי רשאי לגבות עליו תשלום.

נתוני הנתיבים מבהירים את גודל ההימור: אם רוב הספינות נמנעות מהמסדרון המועדף על איראן, יכולתה של טהרן לגבות דמי מעבר מצטמצמת.

חברות האנרגיה מפתחות מעקפים — אך אינן מבטלות את הסיכון

חברות האנרגיה מסתגלות לסיכון במקום להמתין לפתיחה יציבה לחלוטין. סעודית ארמקו הציעה נפט גולמי מסוג Arab Medium ו־Arab Heavy באמצעות העברות בין ספינות בקרבת עומאן — מודל שיכול להעביר מטענים אל מחוץ לקטע החשוף ביותר של ההפלגה.

הסדרים כאלה מוסיפים מורכבות. העברה בין ספינות מחייבת תיאום, כלי שיט וביטוח נוספים, ועלולה להגדיל את עלויות ההובלה והטיפול. היא גם מקשה על המעקב אחר שרשרת האספקה, במיוחד כאשר ספינות אינן משדרות את מיקומן.

עיראק פועלת בכיוון אחר. משווקת הנפט הממשלתית שלה, SOMO, ניהלה לפי דיווחים משא ומתן עם חברות ספנות אמריקאיות וגרמניות להעברת נפט גולמי דרך הורמוז במכליות הנושאות את דגל עיראק. המגעים ממחישים את מאמציה של בגדאד להבטיח מעבר מקובל מבחינה פוליטית, אך הדיווחים שסופקו אינם מוכיחים שהושג הסכם יציב או שהוקם מנגנון יצוא מוצלח.

הסיכון המרכזי: פתיחה שברירית

הסכנה החמורה ביותר אינה בהכרח סגירה פיזית קבועה של המצר. היא עשויה להיות נתיב ימי ממילא שבו התנועה מתחדשת — ואז קורסת מחדש בעקבות תקיפה נוספת, תקרית מוקשים, מחלוקת על דמי מעבר או כישלון בשיחות בין איראן לעומאן. נתוני התנועה הראו שוב ושוב עד כמה מהר מפעילים מסחריים מגיבים להתחדשות הלחימה.

שבריריות כזו עלולה להעלות את תעריפי ההובלה, את פרמיות ביטוח הסיכון המלחמתי, את הוצאות האבטחה ואת עלויות ההעברה בין ספינות. היא גם מאיימת על אמינות אספקת הנפט והגז הטבעי הנוזלי ומגדילה את הסיכוי שאירוע שבו מעורבת ספינה מסחרית יצית עימות אזורי רחב יותר.

לכן, הרוב שעבר לנתיב העומאני צריך להיקרא כמדד לשינוי במאזן השליטה — לא כהוכחה לשליטה מוחלטת של אחד הצדדים. היכולת האיראנית לייצר סכנה נותרה ממשית. אבל העובדה שרוב הספינות הנעקבות בוחרות בנתיב החלופי, למרות התנגדות טהרן, מראה שאיראן מאבדת חלק מיכולתה לקבוע כיצד תנועת הספנות המסחרית תשתמש במצר. ההגנה הימית האמריקאית סייעה ליצור את הפתח הזה, אך רק הסכם אזורי אמין ויציב יוכל להפוך אותו לשגרה.

לכן, הרוב שעבר לנתיב העומאני הוא סימן לעמידות — לא לנורמליזציה. מפעילים מסחריים בוחרים בנתיב שאיראן מתנגדת לו ואף תקפה ספינות שניסו להשתמש בו, ככל הנראה משום שהנוכחות הימית האמריקאית הופכת אותו לחלופה מעשית. לפי ניתוח CNN, איראן תקפה עשרות ספינות שניסו לעבור בנתיב הסמוך לעומאן, בעוד ארצות הברית סיירה באזור.

ההבחנה הזו חשובה גם בבחינת טענתו של הנשיא דונלד טראמפ ל״שליטה מוחלטת״ במצר. הראיות הקיימות תומכות במסקנה מצומצמת יותר: הפעילות הצבאית האמריקאית סייעה להשאיר חלק מהשיט בתנועה וצמצמה את יכולתה של איראן להכתיב את נתיבי המעבר, אך לא עצרה את התקיפות ולא החזירה את התנועה להיקפים רגילים. ב־18 באוגוסט דווח על ממוצע של עשר חציות בלבד בחמישה ימים, אף שטראמפ אמר שהמצר ״פתוח ומתפקד״.

לאיראן עדיין יש כוח משמעותי לשבש את התנועה

איראן אינה חייבת לעצור כל ספינה כדי להשפיע על השוק. איומים, תקיפות, בדיקות, עיכובים, דרישות לשינוי נתיב ואי־ודאות בנוגע לביטוח יכולים להפוך הפלגה מסחרית ללא כדאית. הרשויות הימיות העלו את רמת האיום ל״חמורה״ לאחר תקיפות על מכליות ביולי, ובהן מכלית גז טבעי נוזלי מקטאר ומכלית נפט גולמי מסעודיה.

התקיפות נמשכו גם לאחר שהנתיב העומאני הגדיל את חלקו בתנועה. איחוד האמירויות מסרה כי שתי מכליות המופעלות בידי ADNOC הותקפו בעת שחצו את המצר באוגוסט. לא היו נפגעים, אך האירוע המחיש את הסיכונים שניצבים בפני ספינות העוברות בנתיב.

התוצאה היא מסדרון שפועל באופן חלקי — לא מצב בינארי של ״פתוח״ או ״סגור״. חלק מהספינות עוברות בגלוי, אחרות משנות מסלול או מסתובבות, ויש כלי שיט שמכבים את מערכות המעקב שלהם. לכן, נתוני התנועה הנצפית אינם משקפים בהכרח את כלל התנועה במצר.

הנפט ממשיך לזרום — אך בהיקף נמוך מהרגיל

קיומו של נתיב פעיל אינו מבטיח חזרה של זרימת הנפט להיקפים הקודמים. דיווחים שהובאו במקורות מציבים את זרימת הנפט הנוכחית מהמפרץ על כ־15 מיליון חביות ביום — פחות מכ־20 מיליון חביות ביום שדווחו לפני המלחמה. ההערכה הנוכחית משתקפת גם בנתוני משרד האנרגיה האמריקאי שצוטטו ב־CNBC, אף שדיווחים אחרים הציגו הערכות שונות לגבי הכמות שיוצאת בפועל מהמפרץ.

גם אי־הוודאות הזו חשובה. מערכות מעקב אחר ספינות עלולות להחמיץ מכליות ״חשוכות״ — מכליות שמשדרי המיקום שלהן כבויים. בנוסף, עיכובים ביטחוניים, מגבלות ביטוח, זמינות מכליות והעברות מטען בין ספינות מקשים להשוות בין זרימות פיזיות של נפט לבין מספר המעברים הנראים במערכות המעקב.

המסקנה המעשית היא שהמצר יכול להיות פתוח במידה שמאפשרת לנפט לעבור, אך עדיין בלתי אמין מכדי להחזיר את הביטחון שהיה לפני המלחמה. כמה הפלגות מוצלחות אינן מוכיחות ששרשראות האספקה חזרו לשגרה.

איראן מנסה להפוך את המנוף שלה להכנסות ולהכרה רשמית

טהרן מקדמת הסדר עם עומאן שיקנה לה תפקיד רשמי בניהול הספינות שנכנסות למפרץ. רויטרס דיווחה כי הצעה איראנית ביקשה לגבות 5%–7% מערך המטען, בעוד מקורות בענף אמרו שסנקציות ומגבלות ביטוח יקשהו על יישום המודל.

ההצעה של עומאן שונה: מנגנון אזורי משותף ינהל את הניווט, ההגנה על הסביבה, החיפוש וההצלה ושירותים נלווים, והגבייה תהיה וולונטרית ולא חובה. רויטרס ציינה כי המשפט הימי הבינלאומי אינו מאפשר למדינות חוף לדרוש תשלום רק תמורת אישור לעבור במצר, אף שחיובים עבור שירותים ספציפיים עשויים להיחשב אחרת.

איראן ועומאן אמרו שהן קרובות להסכמה על נתיב או ״מפת ספנות״, ובכירים איראנים תיארו את הקואורדינטות כמוסכמות. עם זאת, הדיווחים הפומביים אינם מוכיחים שמסגרת סופית ומעשית כבר יושמה, ואינם פותרים את המחלוקת המרכזית: מי מוסמך לאשר את המעבר ומי רשאי לגבות עליו תשלום.

נתוני הנתיבים מבהירים את גודל ההימור: אם רוב הספינות נמנעות מהמסדרון המועדף על איראן, יכולתה של טהרן לגבות דמי מעבר מצטמצמת.

חברות האנרגיה מפתחות מעקפים — אך אינן מבטלות את הסיכון

חברות האנרגיה מסתגלות לסיכון במקום להמתין לפתיחה יציבה לחלוטין. סעודית ארמקו הציעה נפט גולמי מסוג Arab Medium ו־Arab Heavy באמצעות העברות בין ספינות בקרבת עומאן — מודל שיכול להעביר מטענים אל מחוץ לקטע החשוף ביותר של ההפלגה.

הסדרים כאלה מוסיפים מורכבות. העברה בין ספינות מחייבת תיאום, כלי שיט וביטוח נוספים, ועלולה להגדיל את עלויות ההובלה והטיפול. היא גם מקשה על המעקב אחר שרשרת האספקה, במיוחד כאשר ספינות אינן משדרות את מיקומן.

עיראק פועלת בכיוון אחר. משווקת הנפט הממשלתית שלה, SOMO, ניהלה לפי דיווחים משא ומתן עם חברות ספנות אמריקאיות וגרמניות להעברת נפט גולמי דרך הורמוז במכליות הנושאות את דגל עיראק. המגעים ממחישים את מאמציה של בגדאד להבטיח מעבר מקובל מבחינה פוליטית, אך הדיווחים שסופקו אינם מוכיחים שהושג הסכם יציב או שהוקם מנגנון יצוא מוצלח.

הסיכון המרכזי: פתיחה שברירית

הסכנה החמורה ביותר אינה בהכרח סגירה פיזית קבועה של המצר. היא עשויה להיות נתיב ימי ממילא שבו התנועה מתחדשת — ואז קורסת מחדש בעקבות תקיפה נוספת, תקרית מוקשים, מחלוקת על דמי מעבר או כישלון בשיחות בין איראן לעומאן. נתוני התנועה הראו שוב ושוב עד כמה מהר מפעילים מסחריים מגיבים להתחדשות הלחימה.

שבריריות כזו עלולה להעלות את תעריפי ההובלה, את פרמיות ביטוח הסיכון המלחמתי, את הוצאות האבטחה ואת עלויות ההעברה בין ספינות. היא גם מאיימת על אמינות אספקת הנפט והגז הטבעי הנוזלי ומגדילה את הסיכוי שאירוע שבו מעורבת ספינה מסחרית יצית עימות אזורי רחב יותר.

לכן, הרוב שעבר לנתיב העומאני צריך להיקרא כמדד לשינוי במאזן השליטה — לא כהוכחה לשליטה מוחלטת של אחד הצדדים. היכולת האיראנית לייצר סכנה נותרה ממשית. אבל העובדה שרוב הספינות הנעקבות בוחרות בנתיב החלופי, למרות התנגדות טהרן, מראה שאיראן מאבדת חלק מיכולתה לקבוע כיצד תנועת הספנות המסחרית תשתמש במצר. ההגנה הימית האמריקאית סייעה ליצור את הפתח הזה, אך רק הסכם אזורי אמין ויציב יוכל להפוך אותו לשגרה.