מצר הורמוז הוא צוואר בקבוק ימי המחבר בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ולים הערבי, ומשמש נתיב מרכזי ליצוא נפט וגז מהמזרח התיכון. לפי נתוני Kpler שצוטטו ברויטרס, לפני המלחמה עברו בו כ-18 מיליון חביות נפט גולמי ומוצרי נפט ביום. הקצב ירד ל-4.8 מיליון חביות ביום ביולי, ולכ-2 מיליון חביות ביום בממוצע עד כה באוגוסט.

גם תנועת כלי השיט מדגימה את השיתוק. בסוף שבוע אחד עברו במצר חמש ספינות סחורות בלבד בשבת, וביום ראשון לא נרשמה אף חצייה — לעומת 31 ספינות בסוף השבוע הקודם. בימים אחרים נרשמו מספרים חד-ספרתיים בלבד: תשע ספינות ביום חמישי, לעומת ממוצע יומי של 12 ספינות באוגוסט עד אותו מועד.

לכן קשה לקבוע שהמצר נסגר לחלוטין. הנתונים מצביעים על תנועה מסוימת — לעיתים בליווי או באישור סלקטיבי — אך גם על קריסה חריפה בהיקף הזרימה. במקביל, הטענות הסותרות של ארצות הברית ואיראן לגבי התנאים למעבר מקשות על חברות הספנות להעריך מי יכול להבטיח מעבר בטוח ובאילו תנאים.

המחיר של הימנעות מהמצר

הסיכון הביטחוני מתגלגל במהירות למחירי ההובלה. חברות נאלצות להביא בחשבון ביטוח סיכוני מלחמה, המתנה, שינויי מסלול, עלויות מימון, עומס בנמלים ותשלומי השהיה. תעריפי ההובלה של מכליות ענק המובילות נפט מהמזרח התיכון לסין עלו מכ-300 אלף דולר ביום בתחילת יולי ל-490 אלף דולר, לפי נתוני LSEG שצוטטו ברויטרס.

גם המסלול החלופי יקר משמעותית. בחישוב של רויטרס, מסלול אחד שהתרחק מהאזור כמעט הכפיל את עלות הדלק — מכ-1.26 מיליון דולר לכ-2.87 מיליון דולר — עוד לפני תשלום של כ-1 מיליון דולר עבור חציית תעלת סואץ.

במילים אחרות, גם כאשר המצר אינו חסום באופן מוחלט, עצם חוסר הוודאות עלול להספיק כדי להפוך הפלגה רגילה להימור מסחרי כבד.

מנוף הלחץ של איראן

ההתנהלות סביב הורמוז מצביעה על מנוף לחץ מורכב יותר מסגירה מלאה של נתיב השיט. איראן יכולה להרתיע, לאיים באופן בררני ולהציב תנאים למעבר — מהלך שמאפשר לה להפעיל לחץ על הסחר העולמי בלי בהכרח לנתק את כל התנועה לצמיתות.

תוכנית שאושרה בוועדה בפרלמנט האיראני כוללת איסור על מעבר של ספינות, ציוד ונכסים אמריקאיים, ישראליים ושל מדינות שיוגדרו עוינות, לפי דיווח של סוכנות Tasnim. גורם איראני בכיר אמר כי טהרן מבקשת לגבות מס של 5%–7% מערך המטען מספינות שיעברו במצר. עומאן דנה בתשלום נמוך יותר, של כ-3%, בעוד וושינגטון מתנגדת לכל אגרה.

הצעה לפתיחה — אך לא לחזרה לשגרה

לפי דיווחים, השיחות בין איראן לעומאן כללו הצעה שלפיה טהרן תפקח על ספינות הנכנסות למפרץ דרך המצר. הסדר כזה עשוי לאפשר פתיחה חלקית של הנתיב, אך גם למסד את שיקול הדעת האיראני ביחס למעבר באחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם.

מבחינת חברות הספנות, זו אינה בהכרח ודאות. תשלום לאיראן עלול להתנגש בסנקציות אמריקאיות ובתנאי ביטוח מגבילים, וכמה גורמים בענף אמרו שההסדר המוצע קשה ליישום. כל עוד אין מנגנון שמקובל על כל הצדדים ונתמך בערבויות ביטחוניות וביטוחיות, ספינות עשויות להמשיך לעצור, להסתובב או לבחור במסלול ארוך ויקר יותר.

השורה התחתונה

הסיבובים של Sea V ו-Hestia אינם לבדם הוכחה למה שהתרחש על סיפוניהן או מי קיבל את ההחלטה. אך הם משתלבים בתמונה רחבה יותר: תקיפות מכליות, מגעים מדיניים שנתקעו ולחץ כלכלי מחודש מצד ממשל טראמפ על איראן הותירו את הגישה להורמוז במצב של אי-ודאות מתמשכת.

לכן, חזרה מהירה לנפחי התנועה שלפני המשבר נראית כרגע רחוקה. כל עוד חברות הספנות אינן יכולות לדעת מראש אם המעבר יהיה פתוח, מאובטח ומבוטח — המצר עשוי להישאר פתוח רשמית, אך בלתי שמיש מבחינה מסחרית עבור חלק ניכר מהצי.

מצר הורמוז הוא צוואר בקבוק ימי המחבר בין המפרץ הפרסי למפרץ עומאן ולים הערבי, ומשמש נתיב מרכזי ליצוא נפט וגז מהמזרח התיכון. לפי נתוני Kpler שצוטטו ברויטרס, לפני המלחמה עברו בו כ-18 מיליון חביות נפט גולמי ומוצרי נפט ביום. הקצב ירד ל-4.8 מיליון חביות ביום ביולי, ולכ-2 מיליון חביות ביום בממוצע עד כה באוגוסט.

גם תנועת כלי השיט מדגימה את השיתוק. בסוף שבוע אחד עברו במצר חמש ספינות סחורות בלבד בשבת, וביום ראשון לא נרשמה אף חצייה — לעומת 31 ספינות בסוף השבוע הקודם. בימים אחרים נרשמו מספרים חד-ספרתיים בלבד: תשע ספינות ביום חמישי, לעומת ממוצע יומי של 12 ספינות באוגוסט עד אותו מועד.

לכן קשה לקבוע שהמצר נסגר לחלוטין. הנתונים מצביעים על תנועה מסוימת — לעיתים בליווי או באישור סלקטיבי — אך גם על קריסה חריפה בהיקף הזרימה. במקביל, הטענות הסותרות של ארצות הברית ואיראן לגבי התנאים למעבר מקשות על חברות הספנות להעריך מי יכול להבטיח מעבר בטוח ובאילו תנאים.

המחיר של הימנעות מהמצר

הסיכון הביטחוני מתגלגל במהירות למחירי ההובלה. חברות נאלצות להביא בחשבון ביטוח סיכוני מלחמה, המתנה, שינויי מסלול, עלויות מימון, עומס בנמלים ותשלומי השהיה. תעריפי ההובלה של מכליות ענק המובילות נפט מהמזרח התיכון לסין עלו מכ-300 אלף דולר ביום בתחילת יולי ל-490 אלף דולר, לפי נתוני LSEG שצוטטו ברויטרס.

גם המסלול החלופי יקר משמעותית. בחישוב של רויטרס, מסלול אחד שהתרחק מהאזור כמעט הכפיל את עלות הדלק — מכ-1.26 מיליון דולר לכ-2.87 מיליון דולר — עוד לפני תשלום של כ-1 מיליון דולר עבור חציית תעלת סואץ.

במילים אחרות, גם כאשר המצר אינו חסום באופן מוחלט, עצם חוסר הוודאות עלול להספיק כדי להפוך הפלגה רגילה להימור מסחרי כבד.

מנוף הלחץ של איראן

ההתנהלות סביב הורמוז מצביעה על מנוף לחץ מורכב יותר מסגירה מלאה של נתיב השיט. איראן יכולה להרתיע, לאיים באופן בררני ולהציב תנאים למעבר — מהלך שמאפשר לה להפעיל לחץ על הסחר העולמי בלי בהכרח לנתק את כל התנועה לצמיתות.

תוכנית שאושרה בוועדה בפרלמנט האיראני כוללת איסור על מעבר של ספינות, ציוד ונכסים אמריקאיים, ישראליים ושל מדינות שיוגדרו עוינות, לפי דיווח של סוכנות Tasnim. גורם איראני בכיר אמר כי טהרן מבקשת לגבות מס של 5%–7% מערך המטען מספינות שיעברו במצר. עומאן דנה בתשלום נמוך יותר, של כ-3%, בעוד וושינגטון מתנגדת לכל אגרה.

הצעה לפתיחה — אך לא לחזרה לשגרה

לפי דיווחים, השיחות בין איראן לעומאן כללו הצעה שלפיה טהרן תפקח על ספינות הנכנסות למפרץ דרך המצר. הסדר כזה עשוי לאפשר פתיחה חלקית של הנתיב, אך גם למסד את שיקול הדעת האיראני ביחס למעבר באחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם.

מבחינת חברות הספנות, זו אינה בהכרח ודאות. תשלום לאיראן עלול להתנגש בסנקציות אמריקאיות ובתנאי ביטוח מגבילים, וכמה גורמים בענף אמרו שההסדר המוצע קשה ליישום. כל עוד אין מנגנון שמקובל על כל הצדדים ונתמך בערבויות ביטחוניות וביטוחיות, ספינות עשויות להמשיך לעצור, להסתובב או לבחור במסלול ארוך ויקר יותר.

השורה התחתונה

הסיבובים של Sea V ו-Hestia אינם לבדם הוכחה למה שהתרחש על סיפוניהן או מי קיבל את ההחלטה. אך הם משתלבים בתמונה רחבה יותר: תקיפות מכליות, מגעים מדיניים שנתקעו ולחץ כלכלי מחודש מצד ממשל טראמפ על איראן הותירו את הגישה להורמוז במצב של אי-ודאות מתמשכת.

לכן, חזרה מהירה לנפחי התנועה שלפני המשבר נראית כרגע רחוקה. כל עוד חברות הספנות אינן יכולות לדעת מראש אם המעבר יהיה פתוח, מאובטח ומבוטח — המצר עשוי להישאר פתוח רשמית, אך בלתי שמיש מבחינה מסחרית עבור חלק ניכר מהצי.