בסך הכול, המשאב החדש מרחיב את כיסוי המוטיבים לכ-1,421 מתוך כ-1,600 גורמי השעתוק האנושיים המוערכים. אין בכך הסבר מלא לכללי ויסות הגנים, אך מדובר בצמצום משמעותי של פער מרכזי במפת הייחוס: הידיעה אילו חלבונים מסוגלים לזהות אילו רצפי DNA.
המחקר המשלים התמקד בשאלה שמפות מוטיבים רגילות אינן יכולות לענות עליה: האם גורם שעתוק נקשר באופן שונה כאשר בסיס ב-DNA עבר שינוי כימי?
לשם כך פיתחו החוקרים את meSMiLE-seq — שיטה המבוססת על העשרה סלקטיבית של ליגנדים באמצעות מערכת מיקרופלואידית רגישה למתילציה, ולאחר מכן ריצוף. הבדיקה משווה בין הקישור של גורם שעתוק ל-DNA ממותל ול-DNA זהה, שאינו ממותל. כך ניתן למדל בו-זמנית את העדפת הרצף ואת הרגישות למתילציה.
ברשומת הנתונים מתוארות 23 סדרות ניסוי שבחנו 114 גורמי שעתוק אנושיים, והפיקו מודלי קישור עבור 48 מהם. מתוך 48 הגורמים האלה, 13 הראו הימנעות מ-DNA ממותל, ואילו 11 הראו העדפה ל-DNA ממותל או אתר קישור חלופי שכלל את השינוי הכימי. אצל גורמי השעתוק הנותרים לא נצפה שינוי בקישור בתנאי הבדיקה.
ההבחנה הזו חשובה, משום שבחלק מהסיכומים מופיע המספר 14 עבור הקבוצה שהראתה העדפה או שינוי בקישור. עם זאת, תקציר מאגר הנתונים המצוטט מדווח על 11. לכן הפרשנות הזהירה יותר היא שמתילציה השפיעה על חלק מגורמי השעתוק — 13 הראו קישור מופחת, ו-11 הראו העדפה מוגברת או שינוי בהעדפת הקישור ברשומה הזו.
התוצאות מאתגרות את התפיסה הפשוטה שלפיה מתילציה ב-DNA היא תמיד אות לדיכוי פעילות גנטית. מתילציה יכולה להפריע לזיהוי של מוטיב מסוים, אך היא יכולה גם ליצור הקשר כימי מועדף או להסיט את גורם השעתוק לרצף אחר. ההשפעה תלויה הן בגורם השעתוק והן ברצף ה-DNA שנבדק.
הממצא מסייע להסביר כיצד תאים בעלי אותו גנום יכולים לקיים תוכניות פעילות שונות. סוגי תאים שונים מייצרים קבוצות שונות של גורמי שעתוק, ובנוסף נבדלים במיקומים שבהם קיימת מתילציה. לכן אותו רצף DNA עשוי להישאר בלתי מזוהה בסוג תא אחד, להיקשר לגורם אחר בסוג תא אחר, או להיקשר בעוצמה שונה כאשר מצב המתילציה המקומי משתנה.
במילים אחרות, המחקרים מחברים בין שתי שכבות של ויסות גנים: קוד הרצף, הכתוב באותיות ה-DNA, והמצב האפיגנטי, שמשפיע על האופן שבו האותיות האלה נקראות.
קטלוג מוטיבים רחב יותר יכול לשפר את הניתוח של וריאנטים גנטיים באזורים שאינם מקודדים חלבונים. שינויים כאלה אינם משנים בהכרח את רצף החלבון עצמו, אך הם עלולים לשבש את ויסות הגנים. וריאנט מסוים עשוי להרוס מוטיב קיים או ליצור מוטיב חדש; לאחר מכן המתילציה עשויה לקבוע אם האתר שהשתנה אכן יזוהה בסוג תא מסוים.
לכן המשאב עשוי לסייע בחקר שינויים רגולטוריים הקשורים להתפתחות, להזדקנות ולסרטן. בשלב זה מדובר בעיקר במאגר יסוד למחקר ולא בבדיקה אבחנתית קלינית. מודלי הקישור מספקים נקודת פתיחה טובה יותר לניסויים ולפרשנות של נתונים גנטיים, אך ההשפעה הביולוגית בפועל תלויה בהקשר התאי ויש לאמת אותה במערכות הרלוונטיות.
פרויקט Codebook הוא שיתוף פעולה רחב היקף, שבו השתתפו יותר משני תריסר מוסדות בצפון אמריקה, באירופה וברוסיה. חשיבותו אינה נובעת רק ממספר גורמי השעתוק שנבדקו, אלא גם משילוב בין שיטות ניסוי משלימות, ניתוחים חישוביים ואימות בתוך תאים.
יחד, שני המחקרים ממחישים מדוע נדרש מודל מורכב יותר של ויסות גנים. תאים אנושיים אינם קוראים את ה-DNA באמצעות מילון קבוע, שבו לכל מוטיב יש משמעות אחת ובלתי משתנה. הם מפרשים את הרצף לצד שינויים כימיים, גורמי השעתוק הזמינים והסביבה התאית. ה-Codebook מתחיל לקטלג את אוצר המילים של הרצפים האלה, ואילו meSMiLE-seq מראה כיצד מתילציה יכולה לשנות את האופן שבו אוצר המילים נקרא.