צוות המחקר ניתח קטלוג תלת־ממדי של יותר מ־30 אלף עננים מולקולריים, שנבנה מנתוני סקר MWISP — ראשי תיבות של Milky Way Imaging Scroll Painting. הסקר השתמש בטלסקופ גלי מילימטרים בקוטר 13.7 מטרים של מצפה ההר הסגול, כדי למדוד פליטות של פחמן חד־חמצני לאורך המישור הגלקטי הצפוני.
תחילה בנו החוקרים מודל של העיוות הגדול והחלק של הדיסקה. לאחר מכן הם בדקו את הסטיות האנכיות שנותרו לאחר הסרת הרכיב הזה. במקום למצוא חריגות אקראיות של עננים בודדים, הם זיהו דפוס רציף ומאורגן של מבנים גליים בדיסקה המולקולרית החיצונית.
במילים פשוטות: הדיסקה החיצונית של שביל החלב היא משטח מעוות שעליו נעות אדוות אנכיות גדולות.
עננים מולקולריים קרים קשה לחקור באמצעות אור נראה, משום שאבק בין־כוכבי מסתיר חלקים גדולים מהדיסקה הגלקטית. פחמן חד־חמצני, או CO, משמש במקרה הזה כמעין סמן של הגז המולקולרי: קווי הפליטה הספקטרליים שלו מאפשרים לאתר את החומר הקר, כולל הגז המצוי בסביבות שבהן נוצרים כוכבים.
סקר MWISP מודד במקביל את מעברי J=1–0 של האיזוטופים ^12CO, ^13CO ו־C^18O באמצעות הטלסקופ של מצפה ההר הסגול. המדידות הספקטרליות כוללות גם מידע על מהירות הגז. כאשר משלבים את המידע הזה עם מיקום העננים בשמים ומודלים של מבנה הגלקסיה, אפשר לשחזר את פיזורם במרחב התלת־ממדי ולהעריך עד כמה כל ענן נמצא מעל או מתחת למישור הגלקטי המשוער.
היקף המדגם היה חשוב במיוחד. מיפוי של עשרות אלפי עננים מאפשר להבדיל בין תבנית רחבת־היקף ומחוברת לבין פיזור לא סדיר של עננים בודדים.
אילו החוקרים היו מתייחסים לכל סטייה אנכית כחלק מהעיוות הגלקטי, המבנים העדינים יותר עלולים היו להישאר מוסתרים. בניית מודל של הכיפוף הרחב סיפקה קו בסיס, שאפשר לבדוק מולו את מה שנותר.
הדפוס שיורי — כלומר התבנית לאחר הסרת העיוות — הראה שהכיפוף לבדו אינו מספיק. התנודות שנותרו היו מאורגנות במידה כזו שהן נראו כקימוטים או גלים, המולבשים על הצורה הגדולה של הדיסקה. לכן מדובר בשינוי בתמונה המקובלת של "גלקסיה מעוותת", ולא רק במדידה מדויקת יותר של העיוות הידוע.
החוקרים מציעים כי האדוות עשויות להיות גלי כיפוף שנוצרו בעקבות הפרעות כבידתיות חיצוניות — למשל מפגשים עם גלקסיות לוויין או גלקסיות ננסיות. גלים כאלה יכולים לשמר את עקבותיהן של אינטראקציות קודמות ולהראות כיצד הפרעה כבידתית התפשטה בדיסקה החיצונית של שביל החלב.
עם זאת, מדובר בפרשנות מדעית ולא בזיהוי מאושר של גלקסיה מסוימת כאחראית לתופעה. הנתונים תומכים באפשרות שהאדוות מכילות רמזים להיסטוריית האינטראקציות של הגלקסיה, אך אינם קובעים מקור יחיד.
האדוות מספקות דרך חדשה לחקור את המבנה התלת־ממדי של שביל החלב. במקום לראות בדיסקה החיצונית משטח כמעט סטטי עם כיפוף יחיד, אסטרונומים יכולים לבחון כיצד עיוותים רחבי־היקף וגלים נוספים מתקיימים יחד בגז שממנו נוצרים כוכבים.
הצורה, הגודל והסדירות של המבנים עשויים לסייע בבדיקת מודלים של מפגשים כבידתיים ושל כיפוף דיסקות גלקטיות. כך הם עשויים לחשוף יותר על ההפרעות שעבר שביל החלב במהלך התפתחותו.
לעת עתה, המסקנה המרכזית היא תצפיתית: הדיסקה המולקולרית החיצונית של הגלקסיה מכילה אדוות אנכיות נרחבות, נוסף על העיוות הגלקטי הגדול והמוכר. תצפיות ומודלים עתידיים יצטרכו לקבוע איזו אינטראקציה — או איזה שילוב של תהליכים — יצרה אותן.