מצר הורמוז כקלף המיקוח של איראן: מה טהרן רוצה להשיג?

מבחינה מעשית, המצר מאפשר לאיראן להפוך נחיתות בשדה הקרב למשבר בינלאומי. טיל בודד פוגע במטרה אחת; אי־הוודאות סביב הורמוז משפיעה על חברות ביטוח, בעלי ספינות, סוחרי אנרגיה, יבואנים וממשלות הרחק ממדינות המפרץ.

מה איראן דורשת לפני פתיחה מלאה של המצר?

בכירים איראנים קשרו את פתיחתו המלאה של המצר לוויתורים שחורגים בהרבה מהסדרי השיט עצמם. בין הדרישות שדווחו:

• סיום המלחמה והמצור האמריקאי;
• נסיגת הכוחות האמריקאיים;
• הסרת הסנקציות הכלכליות;
• פיצויים על נזקי המלחמה;
• שחרור נכסים איראניים מוקפאים; וכן
• לפי חלק מההתבטאויות, הפסקת אש אזורית שתכלול גם את לבנון ועזה.

טהרן דנה גם בהסדר בתיווך עומאן, שנועד להגדיר נתיבי שיט עתידיים ונהלי ניהול ופיקוח. גורמים איראנים תיארו את ההסכם כקרוב או ככזה שנמצא בשלבים האחרונים, אך הדגישו שהסכם טכני על תנועת ספינות לא יבטיח כשלעצמו מעבר חופשי וללא הגבלות.

חלק מהדיווחים תיארו כוונה איראנית לשמור על הסמכות ביחס לנתיבי המעבר ולגבות דמי מעבר. מנגד, דיווחים אחרים מסרו כי ארצות הברית קיבלה מסר שלפיו איראן אינה מתכננת לגבות אגרה — עדות לחוסר הוודאות סביב ההסדר המוצע.

ההבדל הזה חשוב: נראה שאיראן אינה מבקשת רק לפתוח מחדש את המצר, אלא לפתוח אותו בתנאים שישמרו בידיה מנוף פוליטי ותפעולי.

המצור פוגע באיראן — וגם בכלכלה העולמית

הסגירה גורמת נזק עצמי משמעותי, משום שאיראן תלויה במסחר ימי וביצוא פחמימנים. הגבלות על תנועת ספינות, ביטוח סיכוני מלחמה יקר מאוד או בלתי זמין, והלחץ הימי האמריקאי צמצמו בחדות את יכולתה להפוך את תפוקת הנפט להכנסות מיצוא.

ההשפעה הרחבה ניכרת בנתוני התנועה והסחר:

• בשבוע שהסתיים ב־2 באוגוסט עברו במצר בממוצע כארבע ספינות ביום, לעומת כ־90 ספינות ביום בשבוע המקביל ב־2025;
• נפח המעבר היומי המשוער צנח מכ־3.5 מיליון טונות לכ־143 אלף טונות — ירידה של כ־96%; וכן
• לפי דיווח של האו״ם, יצוא הגז הטבעי דרך המערכת שנפגעה ירד ב־95%.

ה disruption אינו מוגבל לנפט גולמי. משלוחי גז טבעי נוזלי, דלק, דשנים ומוצרים תעשייתיים נותבו למסלולים אחרים, התעכבו או צומצמו, בעוד שעלויות ההובלה והביטוח עלו. השפעות על שרשראות האספקה הגיעו לכלכלות שמחוץ לאזור הלחימה.

צינורות עוקפי־מצר, שחרור ממאגרים אסטרטגיים ונתיבי שיט חלופיים יכולים למתן את הזעזוע, אך אינם מסוגלים להחליף מיד את הקיבולת הרגילה של הורמוז. אנליסטים בתחום האנרגיה תיארו את הפתרונות הללו כחלקיים או זמניים.

כיצד משמרות המהפכה עדיין מרוויחות מהלחץ הכלכלי?

מלחמה נוטה לרכז סמכויות בידי מוסדות הביטחון. עבור משמרות המהפכה, העימות מחזק את הטענה שכוח צבאי — ולא דיפלומטיה אזרחית לבדה — הוא ההגנה החיונית של המשטר. השליטה בהורמוז מעניקה להן השפעה על מדיניות הביטחון, על המסחר הימי ועל כל משא ומתן הנוגע לסדר שלאחר המלחמה.

קיים גם ממד כלכלי. למשמרות המהפכה יש אימפריה מסחרית הפרוסה על חלקים נרחבים מהכלכלה האיראנית. הסדר שיכלול הקלות בסנקציות, שיקום או פתיחה מחודשת של המסחר עשוי לחזק חברות ורשתות הקשורות אליהן, במיוחד בתחומי הלוגיסטיקה, התשתיות והמסחר העוקף סנקציות.

התמונה הכלכלית אינה שלילית לחלוטין מבחינת איראן. הסגירה תרמה לעליית מחירי הנפט, וניתוח של רויטרס מצא שהכנסות הנפט של איראן עלו בתחילה, גם כאשר ההגבלות על היצוא החריפו. עם זאת, מחירים גבוהים אינם יכולים לפצות לאורך זמן על אובדן קיבולת השינוע הפיזית — במיוחד אם השיבוש נמשך.

כך נוצר פרדוקס עבור טהרן: משמרות המהפכה עשויות לצבור כוח מוסדי דווקא במשבר שמחליש את הכלכלה האיראנית בכללותה.

איראן מתאימה את שיטות הלחימה שלה

גם התגובה הצבאית האיראנית השתנתה. דיווחים מתארים מטחים של כטב״מים וטילים לעבר עמדות אמריקאיות בירדן, ובהם טילים המסוגלים לשנות מסלול במהלך הטיסה. נראה שהמטרה היא להקשות על היירוט ולאלץ את הכוחות האמריקאיים להשתמש בכמויות גדולות של טילי הגנה אווירית, שמלאי שלהם מוגבל.

איראן מסתמכת גם על מתקני טילים תת־קרקעיים ועל תשתיות שיגור מבוזרות. תקיפות פגעו בכניסות למתקנים, בכבישים ובאתרי אחסון, אך המידע הזמין מצביע על כך שחלק מהמתקנים נפתחו מחדש או נותרו שמישים.

המטרה אינה בהכרח להשמיד את הכוחות האמריקאיים, אלא לשמר יכולת תגובה, להטיל עליהם עלויות מבצעיות מתמשכות ולהוכיח שתקיפות אוויריות לא חיסלו את יכולתה של איראן לפגוע בבסיסים ובשותפות האזוריות של ארצות הברית. לפי הערכות, הגישה האיראנית מוצגת בפומבי כהתגוננות ותגובה, אך כוללת גם יעדים צבאיים יזומים.

מדוע טהרן עשויה להמשיך בסגירה גם כשהמנוף נחלש?

לאיראן יש סיבות חזקות שלא לפתוח את המצר ללא ויתורים. אם תחזיר את המעבר החופשי לפני השגת הישגים מדיניים, היא עלולה לוותר על כלי הכפייה היעיל ביותר שנותר בידיה ולאפשר להנהגה — ובעיקר למשמרות המהפכה — להיתפס בתוך המדינה כמי שנכנעה לתבוסה. המשך ההגבלות, לעומת זאת, יכול להיות מוצג כריבונות, כהרתעה וכ״התנגדות״.

אבל לאסטרטגיה הזו יש בעיית תפוגה. ככל שהמשבר מתארך, כך לממשלות ולחברות יש תמריץ גדול יותר לנתב מטענים למסלולים אחרים, להרחיב תשתיות עוקפות, לאגור מלאים ולהפחית את התלות בהורמוז. רויטרס תיארה כיצד העימות משנה את זרימת הנפט, הדלק והגז הטבעי הנוזלי בעולם, וניתוחים אחרים מזהירים שנתיבים חלופיים עלולים להפוך לקבועים יותר גם לאחר פתיחת המצר.

לכן בפני איראן ניצבת בחירה שהולכת ומצטמצמת. החזקת המצר סגור עשויה בטווח הקצר לחלץ ויתורים, לחזק את מעמד משמרות המהפכה ולשמר את דימוי ההתנגדות של טהרן. אך אם הסגירה תימשך זמן רב מדי, היא עלולה להרחיק לקוחות, לצמצם הכנסות מיצוא, לפגוע ביחסים האזוריים של איראן ולעודד את מערכת האנרגיה העולמית לבנות את עצמה סביב צוואר הבקבוק.

השאלה המרכזית היא אם ההישרדות הפוליטית המיידית שווה את הקרבתו של חלק מהמנוף הכלכלי שהופך את הורמוז לנכס אסטרטגי מלכתחילה.