המוח לא מקצה מעגל נפרד לכל מחשבה — הוא מרכיב מחדש “לגו קוגניטיבי”

התמונה הייתה שונה בקליפת המוח הקודקודית. שם הצברים היו מתמחים יותר ותרמו באופן עקבי לסוגי מידע מסוימים, במקום להחליף תפקידים באותה גמישות. הניגוד בין גמישות הקדם־מצחית לבין ההתמחות הקודקודית עשוי לשקף חלוקת עבודה בין אזורי המוח.

כדי לבדוק אם מדובר רק במאפיין של העכברים שנמדדו, החוקרים אימנו גם רשתות עצביות חוזרות — מודלים מלאכותיים שממחזרים את הפלט של שכבות קודמות — על דרישות דומות של המשימה. הרשתות פיתחו ארגון מודולרי שניתן לשימוש חוזר, ממצא התומך בכך שמבנה כזה עשוי להיות פתרון חישובי יעיל ולא רק תוצאה מקרית של הניסוי.

למה זה חשוב ללמידה ולבינה מלאכותית?

הממצאים מתאימים לרעיון של קוגניציה קומפוזיציונית: רכיבים עצביים שניתן להשתמש בהם שוב ושוב מתחברים ומתפרקים כדי ליצור התנהגויות שונות, בלי צורך להקצות משאב מוחי חדש לכל משימה.

למבנה כזה עשוי להיות יתרון בלמידה. במקום ללמוד כל משימה מאפס, המוח יכול למחזר פעולות שכבר נרכשו ולשנות את השילוב ביניהן או את המידע שהן מעבדות. הדבר עשוי להסביר כיצד בעלי חיים ובני אדם עוברים במהירות בין כללים, זיכרונות, משימות ותוכניות פעולה.

עבור תחום הבינה המלאכותית, מדובר בכיוון תכנוני אפשרי: מערכות AI נדרשות לעיתים לאימון נרחב מחדש כאשר הן לומדות משימה קשורה, ולעיתים אף מאבדות מיומנויות קודמות. מודולים עצביים שניתן למחזר ולשלב מחדש עשויים לסייע בבניית מערכות לומדות וגמישות יותר.

עם זאת, חשוב לסייג את המסקנה. תיעוד הפעילות בעכברים הוא מתאמי: הוא מזהה דפוסים התואמים שימוש מחדש בצברים, אך אינו מוכיח שצבר מסוים הוא זה שגורם באופן סיבתי להתנהגות. בנוסף, המחקר המופיע במקור האקדמי שסופק מוגדר כפרה־פרינט שטרם עבר ביקורת עמיתים.

הצעד הבא: לבדוק סיבתיות

החוקרים מתכננים ניסויים שבהם יתערבו באופן סלקטיבי בצברי תאים שזוהו בקליפת המוח הקדם־מצחית, ובפרקי זמן שונים במהלך המטלה. המטרה היא לבדוק אם תרומתו של אותו צבר אכן מתחלפת משימור זיכרון חושי לתחזוקת תוכנית פעולה.

התחזית המרכזית היא ששיבוש של אותו צבר יפגע בתפקוד אחר בהתאם לעיתוי ההתערבות: בשלב אחד הוא עלול לשבש את שמירת הצליל, ובשלב אחר את שמירת ההחלטה או תוכנית הפעולה. במקורות שסופקו אין די פרטים כדי לקבוע מה תהיה שיטת ההתערבות המדויקת או לוח הזמנים של הניסויים.

ומה ידוע על המימון?

אין במקורות שסופקו ראיות מספיקות כדי לקבוע מי מימן את המחקר הספציפי של MIT ופרינסטון. הצהרת המימון של פרינסטון, שלפיה פרויקט אחר מומן בעיקר בידי משרד מנהל המודיעין הלאומי של ארצות הברית והמכונים הלאומיים לבריאות, מתייחסת למחקר נפרד למיפוי קשרים עצביים בעכברים — ואין לייחס אותה למחקר הנוכחי.