הדומיננטיות של סין בטכנולוגיות נקיות יוצרת דילמה בין אקלים לביטחון

ההצלחה של סין בייצור טכנולוגיות אנרגיה נקייה יצרה פשרה לא נוחה עבור ממשלות ברחבי העולם. מצד אחד, היקפי הייצור העצומים והתמיכה הציבורית סייעו להוזיל פאנלים סולאריים, סוללות וכלי רכב חשמליים — וכך להאיץ את המעבר לאנרגיה דלת־פחמן. מצד שני, תלות בייצור סיני חושפת מדינות לסיכונים גיאופוליטיים, כלכליים ולשיבושים בשרשראות האספקה.

מחקר בהובלת אוניברסיטת מנצ'סטר מגדיר את המצב כ"דילמה בין אקלים לביטחון". צמצום התלות בסין עשוי לחזק את העמידות התעשייתית, אך מכסים, מגבלות סחר וניסיון יקר לשכפל שרשראות אספקה עלולים לעכב את פריסת הטכנולוגיות הדרושות להפחתת הפליטות.

עד כמה סין שולטת בייצור טכנולוגיות נקיות?

סין מחזיקה בעמדה דומיננטית בשרשראות האספקה של טכנולוגיות דלות־פחמן מרכזיות. לפי הערכה שצוטטה על ידי בית הספר לכלכלה של לונדון, חלקה של סין בחמש טכנולוגיות — סוללות, אלקטרולייזרים, משאבות חום, מערכות סולאריות וטורבינות רוח — נע בין כ־40% ל־80%.

תחום האנרגיה הסולארית ממחיש את הריכוזיות במיוחד. לפי סוכנות האנרגיה הבין־לאומית (IEA), חלקה של סין עולה על 80% בכל שלבי הייצור המרכזיים של פאנלים סולאריים, בהם פוליסיליקון, מטילים, פרוסות סיליקון, תאים ומודולים. הסוכנות מציינת גם כי מאז 2011 השקיעה סין יותר מ־50 מיליארד דולר בהרחבת יכולת הייצור הסולארית.

הריכוזיות הזו סייעה להוזיל מחירים ולהאיץ את הפריסה. לפי מצגת של ה־IEA, מדיניות שאפשרה יתרונות לגודל ותמכה בחדשנות לאורך שרשרת האספקה תרמה לירידה של 80% בעלויות המערכות הסולאריות. התועלת אינה מוגבלת לסין: ציוד זול יותר מקל גם על מדינות שאין להן יכולת ייצור מקומית רחבה להקים מתקני אנרגיה מתחדשת.

אך אותה ריכוזיות יוצרת גם פגיעוּת. ה־IEA קובעת ששרשראות האספקה של מערכות סולאריות וטכנולוגיות נקיות אחרות נותרו מרוכזות מאוד בסין, וכי לפי הערכתה הריכוזיות בחלק ממקטעי הייצור המרכזיים תישאר מעל 90% עד 2030. הסוכנות תומכת בגיוון מקורות האספקה מטעמי ביטחון, אך מדגישה במקביל את הצורך להמשיך ולהרחיב את היכולת לייצר אנרגיה מתחדשת.

מה אומר המחקר על הסובסידיות הסיניות?

המחקר אינו מציג את המדיניות התעשייתית של סין כסיפור חד־ממדי של הצלחה או של תחרות לא הוגנת. הטענה המרכזית שלו היא שההשקעות והתמיכה הציבורית בסין סייעו להוזיל טכנולוגיות מתחדשות — ובפועל תמכו במעבר העולמי לכלכלה דלת־פחמן.

התמיכה אינה מסתכמת במענקים ישירים. לפי המקורות, היא כוללת גם הלוואות בתנאים מועדפים, קרקעות זולות, חשמל מוזל וחומרי גלם וסוללות במחירים נמוכים יותר, לצד תמיכה במחקר ותמריצי מס.

כך הצליחו היצרנים הסינים להגיע להיקפים שמפעלים באירופה ובארצות הברית התקשו להשיג. התוצאה היא פרדוקס: מדיניות שממשלות אחרות רואות כמעוותת את התחרות תרמה גם לאספקת ציוד זול הדרוש להפחתת פליטות.

אין פירוש הדבר שהתלות נטולת סיכון. ייצור מרוכז עלול ליצור חשיפה אסטרטגית, לצמצם את היכולת התעשייתית המקומית ולהותיר מדינות פגיעות לסכסוכי סחר או לשיבושים באספקה. מחקרים על השקעות סיניות באירופה מצביעים גם על חששות הנוגעים לעיוותי שוק, מידע ותשתיות קריטיות, וכן לתלות כלכלית ארוכת טווח.

מדוע מכסים ו״צמצום סיכונים״ עלולים לעכב את המאבק במשבר האקלים?

ארצות הברית והאיחוד האירופי הגיבו לתמיכה הממשלתית הסינית, לעודף הייצור ולחשדות לתחרות לא הוגנת בחקירות, במכסים ובתוכניות סבסוד מקומיות שנועדו להקים חלופות לייצור הסיני.

למדיניות הזו יש מטרות תעשייתיות וביטחוניות לגיטימיות. בסיס ייצור מקומי יכול לשמר מקומות עבודה, לפתח מומחיות טכנולוגית ולהפחית חשיפה לספק יחיד. ניתוח מדיניות אירופי טען גם שהתמיכה הסינית בייצור כלי רכב חשמליים עלולה לעוות את התחרות וליצור תלות ארוכת טווח.

הסיכון האקלימי נוצר כאשר ההגנה על התעשייה המקומית מקדימה את קיומן של חלופות זולות. אם מכסים ייקרו כלי רכב חשמליים, סוללות או ציוד סולארי — או אם ממשלות ימתינו עד שמפעלים מקומיים יגיעו להיקף ייצור תחרותי — קצב הפריסה עלול להאט. לכן מזהיר המחקר מאוניברסיטת מנצ'סטר שניסיון גורף לצמצם את התלות בסין עלול להפוך את הפחתת הפליטות לאיטית ויקרה יותר.

האתגר אינו בחירה בין תלות בלתי מוגבלת לבין בידוד מוחלט. המדיניות צריכה לזהות אילו חלקים בשרשרת האספקה הם קריטיים מבחינה אסטרטגית, לגוון אותם בהדרגה ולהימנע מצעדים שמגבילים שלא לצורך את הגישה לטכנולוגיה נקייה וזולה.

דרך האמצע שמציע המחקר

המחקר מצביע על שיתוף פעולה מנוהל, במקום תלות או היפרדות חדה. מדינות יכולות לעבוד עם יצרנים סינים כדי לפרוס טכנולוגיות במחיר נגיש, ובמקביל לבנות יכולת ייצור מקומית, לשפר את השקיפות בשרשראות האספקה ולקבוע סטנדרטים לעבודה, לביצועים סביבתיים ולאבטחת מידע.

במקרה של בריטניה, ההמלצה כוללת הזמנה ליצרניות רכב חשמלי סיניות להשקיע ולהקים מפעלי ייצור במדינה. ייצור מקומי עשוי לשלב היצע זול יותר של כלי רכב עם מקומות עבודה, פיתוח ספקים והעברת טכנולוגיה — בתנאי שההסכמים יגנו על האינטרס הציבורי ויחזקו תעשייה מקומית עמידה.

גישה כזו מעבירה את הדיון מהשאלה מי עומד מאחורי המוצר אל שאלות רחבות יותר: כיצד הוא מיוצר, היכן נוצר הערך, והאם שוק מסוים הופך תלוי באופן מסוכן במקור יחיד.

יצרניות הרכב הסיניות מתרחבות מעבר לשווקים המערביים

חסמי הסחר בארצות הברית ובאירופה, לצד התחרות החריפה ועודף הייצור בסין, מעודדים יצרניות רכב סיניות לחפש צמיחה בשווקים אחרים. דרום קוריאה ודרום אפריקה מציגות שני מסלולים שונים: התרחבות באמצעות ציי רכב וסוכנויות, ומעבר הולך וגובר לייצור מקומי.

בדרום קוריאה תכננה חברת שיתוף הרכב Socar להגדיל את צי כלי הרכב החשמליים מתוצרת סין מכ־200 כלי רכב במחצית הראשונה של 2026 לכ־1,100 עד סוף השנה. ציי רכב וחברות השכרה עשויים לאפשר למותגים חדשים להיכנס לשוק עוד לפני שבנו רשת מכירות פרטית רחבה.

דרום אפריקה הופכת גם היא לזירת ניסוי חשובה. BYD תכננה להרחיב את רשת הסוכנויות שלה ל־60–70 סניפים עד סוף 2026, תוך תחרות באמצעות דגמים חשמליים והיברידיים נטענים.

יצרנית הרכב Chery בחרה במסלול תעשייתי יותר. החברה השלימה את השתלטותה על מפעל רוסלין (Rosslyn) הסמוך לפרטוריה, שהיה בעבר בבעלות ניסאן, ומתכננת לשדרג את המתקן לפני תחילת ייצור כלי רכב ב־2027. לפי Chery, האתר אמור להפוך למרכז ייצור וייצוא אפריקאי, ובין הדגמים המתוכננים יהיו גם כלי רכב מחושמלים.

לפי תוכניות שדווחו, הייצור הראשוני בתקופת ההרצה ב־2027 צפוי לעמוד על כ־15 אלף כלי רכב. לאחר השלמת השדרוגים, המפעל עשוי להגיע לקיבולת שנתית של 50 אלף כלי רכב במשמרת אחת.

המהלכים האלה ממחישים כיצד חסמי סחר יכולים להסיט את התרחבותן של חברות טכנולוגיה נקייה סיניות — ולא בהכרח לעצור אותה. במקום להסתמך רק על יצוא, היצרניות מחפשות הרכבה מקומית, שותפויות והשקעות בשווקים שבהם ממשלות מעוניינות בתחבורה זולה יותר וביכולת תעשייתית חדשה.

מה מדינות צריכות לבחון עם התרחבות ההשקעות בכלי רכב חשמליים?

היתרונות האפשריים עבור שווקים מתעוררים כוללים ניידות חשמלית במחיר נגיש יותר, השקעות חדשות ופיתוח ספקים מקומיים. עם זאת, התוצאה תלויה בבחירות המדיניות ובתשתיות הקיימות.

ממשלות יצטרכו לאזן בין דרישות לתכולה מקומית לבין הצורך לשמור על כלי רכב במחיר נגיש. עליהן לבחון גם את פריסת עמדות הטעינה, אמינות אספקת החשמל, איכות התעסוקה, העברת הידע והסיכון שעודף ייצור מיובא יחליש יצרנים מקומיים. המקורות מבססים את קיומם של המתחים האלה, אך אינם מוכיחים שכל תמריץ לרכב חשמלי או כל תוכנית לייצור מקומי יצליחו.

המסקנה הרחבה היא שמדיניות אקלים צריכה להימנע מדיכוטומיה כוזבת. היקפי הייצור של סין האיצו את הגישה לטכנולוגיות שהעולם זקוק להן, אך ריכוזיות מוגזמת יוצרת סיכונים אסטרטגיים ממשיים. האסטרטגיה העמידה ביותר היא לגוון שרשראות אספקה קריטיות, לאכוף כללים שקופים ולבנות יכולת מקומית — בלי להפוך את הטכנולוגיה הנקייה לזולה פחות עד כדי האטת המעבר עצמו.