מה קרה אחרי שפג תוקף מזכר ההבנות בין ארה״ב לאיראן?

הפסקת האש כבר אינה מרסנת את ההסלמה

הצהרה שיוחסה לנשיא דונלד טראמפ ב־7 ביולי, שלפיה ההסדר הסתיים, לצד המשך התקיפות האמריקניות והשעיית התחייבויות מצד איראן, מעידים שהמסגרת כבר אינה מגבילה בפועל את הצדדים.

בהיעדר הפסקת אש רשמית, הדדית וניתנת לאימות, כל אירוע נקודתי — מתקפה, תגובה צבאית או תקרית בלב ים — עלול להתפתח במהירות לעימות רחב יותר במזרח התיכון. הסיכון אינו מוגבל ישירות לארה״ב ולאיראן: הוא עלול להשפיע גם על נמלים, מכליות, כוחות אמריקניים באזור וארגונים חמושים המזוהים עם איראן.

מצר הורמוז: מוקד המיקוח והסיכון הכלכלי

מצר הורמוז הפך במקביל לקלף המיקוח המרכזי ולסיכון הכלכלי המיידי ביותר. הטענה האיראנית שלפיה טהראן שולטת במצר, בצירוף איומים לעבור לעמדה "התקפית" יותר אם הדיפלומטיה תיכשל, עלולים להרתיע חברות ספנות ולהעלות את עלויות הביטוח מפני סיכוני מלחמה.

גם בלי סגירה מוחלטת של המצר, שיבושים או חשש מהם עלולים לעכב מטענים, לצמצם את מספר המעברים ולהוסיף פרמיית סיכון גיאופוליטית למחירי הנפט. עבור שוק האנרגיה העולמי, עצם אי־הוודאות עשויה להספיק כדי לייקר את ההובלה ואת הביטוח.

מה המשמעות למדינות האזור?

מדינות המפרץ, יבואניות אנרגיה ומעצמות ימיות ניצבות בפני דילמה: עליהן להגן על הספנות המסחרית, אך להימנע מצעדים שטהראן עלולה להציג כהסלמה. קריסת המסגרת מגבירה גם את הסיכון לפגיעה בתשתיות נמל, בספינות ובכוחות צבאיים באזור.

האם עדיין אפשר להגיע להסכם בחסות האו״ם?

האפשרות לא נעלמה, אך היא נחלשה. כדי לבנות מחדש תהליך אמין יידרשו, לכל הפחות:

• הפסקת אש מפורשת וניתנת לאימות;
• כללים מוסכמים למעבר כלי שיט במצר הורמוז;
• התחייבויות מדורגות בנושא הסנקציות ותוכנית הגרעין;
• מנגנון מוסכם ליישוב מחלוקות;
• ערבות של מועצת הביטחון של האו״ם או של גורם אחר המקובל על שני הצדדים.

הפער בין הדרישות הפומביות של וושינגטון ושל טהראן מקשה להגיע אפילו להסכמה על התנאים הבסיסיים האלה. לכן, דיווחים על הארכה מאוחרת של ההבנות צריכים להיבחן בזהירות: עד שארה״ב ואיראן יפרסמו במשותף את תנאי ההארכה, את משכה ואת חובות הפסקת האש, אין ודאות שהסכם חלופי אכן נכנס לתוקף. לפי הדיווחים הזמינים, לא היה הסכם מחליף ברור כזה.