איראן ניצלה את הפסקת האש ביוני כדי להיערך למלחמה ממושכת יותר

ההנהגה החדשה הציבה במוקדים מרכזיים אנשי משמרות המהפכה ודמויות בעלות ניסיון מלחמתי. פרשנים תיארו את המבנה שנוצר כשילוב של ביטחון פנים, הרתעה צבאית, יכולת התקפית ולחץ סביב מצר הורמוז.

גם גורמים איראניים ופרשנות המזוהה עם המדינה החלו לדבר על מעבר ל״דוקטרינה התקפית״, הכוללת אפשרות לפעול מעבר לגבולות איראן. הרטוריקה הזו מעידה על קו מוצהר ונוקשה יותר, אך אינה מוכיחה שמבצע מסוים כבר תוכנן.

ובכל זאת, המסר הרחב היה חד: טהרן בנתה מחדש את יכולת העמידה ואת מנופי הלחץ שלה, ולא פירקה את מנגנון המלחמה מתוך ציפייה להסדר מהיר.

ההתקפות האזוריות המשיכו לערער את הפסקת האש

ההפוגה נפגעה שוב ושוב מפעילות צבאית. ביולי מסרה איראן כי תקפה תשתיות צבאיות אמריקאיות בכווית, בקטר ובבחריין, לאחר תקיפות אמריקאיות נגד מטרות איראניות. התקיפות החלישו עוד יותר את הפסקת האש.

באוגוסט דיווחו ארצות הברית והחות'ים, הנתמכים בידי איראן, בנפרד על התקפות חדשות נגד כלי שיט, בזמן שהמשא ומתן נקלע שוב למבוי סתום. הדיווחים קושרים את ההתקפות למערכה רחבה יותר של לחץ, אך אינם מוכיחים שטהרן הורתה ישירות על כל אירוע ואירוע.

ההבחנה הזו חשובה. נראה שאיראן השתמשה בלחץ צבאי ואווירי-ימי אזורי כמנוף, אך המידע הפומבי אינו מספיק כדי לייחס לה תיאום ישיר של כל פעילות שביצעו ארגונים וקבוצות המזוהים עמה.

מצר הורמוז: נכס צבאי וכלי מיקוח

מצר הורמוז היה מוקד המחלוקת המרכזי. וושינגטון דרשה מאיראן להתחייב בפומבי להפסיק את התקיפות נגד ספינות, להשאיר את כל נתיבי המעבר פתוחים ולא לגבות אגרות מעבר. איראן סירבה לוותר על השליטה בנתיב הימי האסטרטגי.

באוגוסט אמרו גורמים איראניים שהמצר יישאר סגור כל עוד וושינגטון לא תקבל תנאים שכללו את שחרור הנכסים האיראניים המוקפאים ואת סיום הסכסוכים האזוריים. טהרן גם מסרה שלא תדון בהארכת הפסקת האש, אלא אם ארצות הברית תחזור להסדר הביניים ותקבע לוח זמנים לקיום התחייבויותיה.

בכך הפך המעבר הימי ליותר מסעיף טכני בהפסקת האש. מבחינת וושינגטון, פתיחת הורמוז הייתה אמצעי מעשי לבניית אמון. מבחינת טהרן, היא הייתה מנוף שניתן להמיר בוויתורים כלכליים ופוליטיים.

מדוע וושינגטון וטהרן פירשו את ההפוגה אחרת?

נראה שוושינגטון ראתה במזכר גשר להסדר רחב יותר: הפסקת התקיפות, פתיחת נתיבי השיט וניצול חלון המשא ומתן לפתרון המחלוקות שנותרו. איראן, לעומת זאת, התייחסה לתקופה כהפוגה חמושה — פרק זמן שבו ניתן לשקם את יכולת הפיקוד, לשמר אפשרויות להסלמה ולנהל משא ומתן מבלי לוותר על מנופי הלחץ האזוריים החזקים ביותר שלה.

התוצאה הייתה מדיניות דו-מסלולית, ולא תהליך שלום קונבנציונלי. איראן ארגנה מחדש את מוסדות הביטחון והצבא שלה ובמקביל המשיכה במגעים דיפלומטיים, אך המחלוקות סביב הורמוז, הסנקציות, הסכסוכים האזוריים ותוכנית הגרעין נותרו ללא פתרון.

לכן המסקנה החזקה ביותר שאפשר לבסס על המידע הקיים אינה שטהרן תיאמה בחשאי כל התפתחות, אלא שהיא הפעילה דיפלומטיה ולחץ צבאי במקביל — תוך הכנה לעימות שעלול להימשך זמן רב יותר מכפי שוושינגטון ציפתה.