מדובר למעשה במערך שינוע במעבורת, ולא בנתיב יצוא רגיל:
בתצלומי לוויין זוהו 12 העברות נפט בין ספינות לאורך חופי עומאן ואיחוד האמירויות ב־10 באוגוסט. הממצאים מצביעים על כך שחלק מהמכליות עדיין חוצות את הורמוז כשהן ״חשוכות״ — כלומר ללא שידור מיקום — גם לאחר שהתנועה המתועדת במצר צנחה באופן דרמטי.
אין פירוש הדבר שהמצר פתוח במובן המסחרי הרגיל. נתוני Kpler שצוטטו ב־BBC הראו שרק שמונה עד 11 ספינות עברו במצר בשני ימים בתחילת אוגוסט, לעומת יותר מ־100 ספינות ביום לפני המלחמה. CNN דיווחה בנפרד כי 84 כלי שיט חצו את המצר במהלך שבוע אחד — כ־20% מהתנועה שהייתה צפויה לפני העימות.
המשלוחים החשאיים משמרים מעין שסתום אספקה בזמן שהתנועה הגלויה כמעט נעצרה. זרימה פיזית של נפט יכולה לצמצם את המחסור המיידי, והידיעה שהנפט עדיין יוצא מהמפרץ עשויה להפחית רכישות בהלה ואת פרמיית הסיכון בשוקי הנפט. דיווחים על המשלוחים טוענים שהם מסייעים למנוע זינוק חד במחירים, אך החומרים שצוטטו אינם מבססים באופן עצמאי טווח מדויק למחיר ברנט או מוכיחים שהסחר החשאי לבדו הוא שקובע את המחיר.
ההבחנה החשובה היא בין ייצוב האספקה לבין הבטחת האספקה. יותר מ־4 מיליון חביות ביום הן כמות משמעותית, אך עדיין רחוקות מאוד מהרמה שלפני המלחמה. פגיעה באזורי ההעברה, ירידה נוספת במספר הצוותים ובעלי האוניות המוכנים להסתכן, או פגיעה מוצלחת במכלית המפליגה ללא אות — כל אלה עלולים למחוק במהירות חלק גדול מהזרימה שנותרה.
המספר המרכזי שנוי במחלוקת משום שקשה לעקוב אחר הפלגות שבהן ה־AIS כבוי. אנליסטים עלולים לפספס כלי שיט שאינם משדרים מיקום, בעוד שמטענים עשויים להיספר פעמיים כאשר הנפט מתועד גם לפני העברת הספינה וגם אחריה. בין ההערכות שפורסמו:
הנתונים אינם בני השוואה ישירה: חלקם מתייחסים לנפט גולמי בלבד, אחרים לנפט גולמי ולמוצרי נפט יחד, וחלקם עשויים להתייחס לחלונות זמן או למסלולים שונים. המסקנה הזהירה ביותר היא שכמויות משמעותיות עדיין יוצאות מהאזור, אך אין להתייחס לאף אחת מההערכות כמונה מדויק בזמן אמת.
דיווחים על תקיפות של ספינות הקשורות לאיחוד האמירויות או ל־ADNOC נראים סותרים במבט ראשון, אך הפער מתבהר כאשר מפרידים בין תאריכים ובין שיטות ספירה.
רויטרס דיווחה כי ספינה אחת הקשורה ל־ADNOC הותקפה ב־8 באוגוסט, בעוד שבדיווח אחר של הסוכנות נאמר כי שתי ספינות של ADNOC הותקפו ב־13 באוגוסט. דיווח נוסף, מ־14 באוגוסט, תיאר תקיפה של ספינת ADNOC אחת.
אין בכך בהכרח סתירה להודעת ADNOC הרחבה יותר מ־7 באוגוסט, שלפיה 15 מספינות החברה הותקפו מאז תחילת העימות, ובהן שלוש באותו שבוע. קודם לכן דווח כי שתי מכליות אמירתיות, Mombasa B ו־Al Bahyah, נפגעו; איש צוות הודי אחד נהרג ושמונה נוספים נפצעו.
לכן ההבדל נובע בעיקר מטווח הזמן ומהיקף הספירה: דיווח אחד עשוי לתאר אירוע חדש ויחיד, בעוד שהנתון המצטבר של ADNOC כולל תקיפות לאורך כל העימות. נוסף על כך, הדיווחים משתמשים בהגדרות שונות — ספינות בבעלות ADNOC, ספינות הקשורות לחברה או ספינות שנפגעו או היו יעד לתקיפה — ולכן אין לחבר את המספרים בלי לבדוק תחילה מה בדיוק נספר.
הפלגה ללא AIS מוסיפה סכנה לנתיב ימי מסוכן ממילא. ספינה שאינה משדרת את מיקומה קשה יותר לזיהוי עבור כלי שיט אחרים, כוחות ימיים ושירותי הצלה. חציות ליליות והעברות מטען בין ספינות מוסיפות סיכונים של ניווט, התנגשות, שריפה ומענה חירום.
המכליות חשופות גם לטילים ולכטב״מים. ביולי נהרג איש צוות אחד ושמונה נפצעו בתקיפות על שתי מכליות אמירתיות. בהמשך נפגעה מכלית גז טבעי נוזלי — LNG — מקטאר סמוך למצר הורמוז. שריפה בחדר המנועים יצרה סכנת פיצוץ, והצוות פונה.
עבור בעלי האוניות, הסיכון המסחרי חורג מהנזק הפיזי. המשבר הוביל להסטת מסלולים, עיכובים, חשיפה של מטענים ובעיות ביטוח קשות. מכון Brookings דיווח כי ביטוח לספינות החוצות את המצר הפך לבלתי זמין או יקר באופן prohibitive, וכי אנשי צוות ימיים אינם מוכנים להפליג בנתיב.
איחוד האמירויות יכולה לעקוף חלקית את הורמוז באמצעות צינור הנפט הגולמי של אבו דאבי, שמחבר את שדות היבשה למסוף פוג׳יירה, מחוץ למצר. הקיבולת הנוכחית המדווחת של הנתיב קרובה ל־1.8 מיליון חביות ביום, ואיחוד האמירויות עדיין ייצאה בערך בקצב הזה — כמחצית מהתפוקה שלה לפני המלחמה — גם לאחר שפוג׳יירה נפגעה מאש איראנית.
צינור חדש ממערב למזרח אמור להכפיל את יכולת היצוא של ADNOC דרך פוג׳יירה. אך הפרויקט צפוי להיכנס לפעילות רק ב־2027, ולא באופן מיידי, ולכן אינו יכול לסגור את פער האספקה הנוכחי.
צינור מזרח–מערב של סעודיה, המכונה פטרוליין, יכול להוביל נפט משדות הנפט במזרח הממלכה אל ינבוע שבחוף הים האדום. לפי רויטרס, הקיבולת הנומינלית שלו מגיעה לעד 7 מיליון חביות ביום, אך היצוא האפקטיבי הוערך בכ־4.5 מיליון חביות ביום, בהתאם לזמינות מכליות ורציפים.
גם קיבולת כזו אינה תחליף מיידי לכל התנועה במצר הורמוז. השימוש בה תלוי בתשתיות פנויות, מתקני אחסון, מסופים, מכליות, אבטחה וסוגי הנפט שניתן להעביר. נוסף על כך, הצינור אינו יכול להוביל ישירות יצוא שמקורו בכווית, בקטאר, בעיראק או באיחוד האמירויות.
צינורות נפט אינם יכולים לפתור את בעיית ה־LNG של קטאר. יצוא הגז של המדינה חייב להגיע ללקוחות מעבר לים באמצעות ספינות, ולכן הוא חשוף לאותה סכנה ימית. רויטרס דיווחה שמכלית ה־LNG הקטארית Al Rekayyat נתקעה מול עומאן לאחר שתקיפה גרמה לשריפה בחדר המנועים ולסכנת פיצוץ.
בנפרד, QatarEnergy מסרה כי מתקפות איראניות פגעו בשניים מתוך 14 מתקני ה־LNG של קטאר ובמתקן אחד להפקת גז לנוזלים, והשביתו לפי ההערכה 17% מיכולת יצוא ה־LNG. אי־אפשר להחליף אובדן כזה באופן מיידי באמצעות הסטת נפט גולמי בצינור.
המלאים האסטרטגיים והמסחריים של סין עשויים להשפיע על המהירות שבה השיבוש יחלחל למחירי האנרגיה בעולם. אם חברות סיניות או הממשלה ימשכו נפט ממאגרים קיימים, הדבר עשוי לצמצם את התחרות המיידית על חביות המגיעות דרך הים. אם סין תעדיף דווקא להגדיל מלאים או להתחרות באגרסיביות על המטענים שנותרו, הלחץ בשוק עלול להתגבר.
הדיווחים שסופקו אינם קובעים את גודל המאגרים הנגישים של סין, את האפשרות להשתמש בהם או את מדיניות השחרור שלהם. לכן סין היא גורם אי־ודאות חשוב — לא מקור הקלה שאפשר להסתמך עליו.
רשת המכליות ה״חשוכות״ מראה שמצר הורמוז אינו פשוט ״פתוח״ או ״סגור״. חלק מהנפט עדיין נע דרך ערוץ מצומצם, מסוכן וקשה למדידה, הנשען על חציות מסוכנות ועל העברות מטען מול עומאן.
אך ההסדר תלוי בספינות שמוכנות להפליג לאזור מאוים, בצוותים שמוכנים לעבוד בו, במבטחים שמוכנים לספק כיסוי ובנקודות העברה שנותרות נגישות. כשההערכות על הזרימה נעות מכ־3 מיליון ועד 9 מיליון חביות ביום, השוק מבין את כיוון האספקה טוב יותר משהוא יודע את היקפה המדויק.
בינתיים, המשלוחים החשאיים מרככים את הזעזוע. הם אינם הופכים את אספקת האנרגיה מהמפרץ לבטוחה. תקיפה חדשה, הידוק מגבלות הביטוח, מחסור בצוותים או שינוי במדיניות הרכש והאגירה של סין עלולים להפוך מחסור מנוהל לשיבוש גדול בהרבה — בנפט וב־LNG.