לפי מיזם Malaria Atlas Project, יותר מ־90% ממקרי המוות הנוספים צפויים להיות קשורים לא להשפעה האקולוגית הישירה של ההתחממות, אלא לאובדן ההגנה בעקבות אירועי מזג אוויר קיצוניים . עד 2050, כ־1.3 מיליארד בני אדם באפריקה עשויים לחיות באזורים שבהם יהיה קשה יותר למגר את המלריה מאשר כיום .
עלייה בטמפרטורות הופכת אזורים קרירים יחסית — בעיקר באזורים הרריים במזרח ובדרום אפריקה — למתאימים יותר ליתושי Anopheles, המעבירים את טפיל המלריה. עד אמצע המאה צפוי הסיכון להתרחב לבקעת השבר במזרח אפריקה, לרמות האתיופיות ולחלקים מחופי דרום אפריקה . באזורים מסוימים בדרום אפריקה ובבקעת השבר, מספר המקרים עשוי לעלות בשיעור של עד 20% עד סוף המאה .
עם זאת, לא מדובר בהתרחבות אחידה של המחלה. בחלקים חמים ויבשים יותר במערב ובמרכז אפריקה, תנאים צחיחים מדי עלולים דווקא להפחית את ההתאמה להישרדות היתושים ולהעברת המלריה . מודלים אחרים מצביעים על עלייה מתונה בשטח הכולל המתאים להעברה, אך על שינוי במוקדים המתאימים ביותר: מאזורי החוף במערב אפריקה לעבר הבקע האלברטיני, המשתרע בין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו לאוגנדה .
המחקר מדגיש כי הסכנה אינה מסתכמת בכך שהיתושים יגיעו למקומות חדשים. שיטפונות וציקלונים עלולים להרוס מרפאות, לפגוע בשרשראות קירור של תרופות, לשבש את אספקת רשתות השינה המטופלות בקוטלי חרקים ולעקור משפחות ממקום מגוריהן. במקביל, מים עומדים לאחר הצפות יוצרים תנאי רבייה נוחים ליתושים .
מספר הימים שבהם אזורים באפריקה שמדרום לסהרה חשופים להצפות צפוי לגדול ב־13% עד 18% עד 2050 . לפי הערכות Malaria Atlas Project, אם לא יינקטו צעדי הסתגלות, ההשפעה המשבשת של שיטפונות וציקלונים עשויה להסביר 79% מהעלייה במקרי המלריה הקשורים לאקלים ו־93% ממקרי המוות הנוספים במהלך 25 השנים הקרובות .
השורה התחתונה: האיום הגדול ביותר אינו בהכרח מעבר היתושים לאזורים חדשים, אלא פגיעה במאמצי ההדברה והטיפול דווקא במקומות שבהם המלריה כבר נפוצה.
גם החשיפה של האוכלוסייה צפויה לגדול. בתרחיש של פליטות גבוהות, עד 2080 כ־75.9 מיליון בני אדם נוספים במזרח ובדרום אפריקה עלולים להתמודד עם סיכון להעברה אנדמית — כלומר העברה לאורך כל השנה . ניתוח נוסף מעריך כי עד 197 מיליון בני אדם במזרח ובדרום אפריקה, שלא נחשפו בעבר לסיכון משמעותי, עלולים להיחשף לרמה כלשהי של העברת מלריה .
במערב אפריקה, אף שעונת ההעברה עשויה להתקצר באזורים רבים, צפויה עד אמצע המאה עלייה נטו של 51.3 מיליון בני אדם במספר האנשים שייחשפו לרמה כלשהי של סיכון .
החוקרים קוראים לעבור מתוכניות קבועות ואחידות לתוכניות שמותאמות בזמן אמת לתנאי האקלים. המשמעות היא להציב מראש תרופות, רשתות וציוד באזורים הצפויים להצפות, לחזק מרפאות ותשתיות רפואיות ולשנות את חלוקת המשאבים בהתאם לספי טמפרטורה, גשם והשהיות אקלימיות שנצפו בשטח .
מדובר במעבר מתכנון סטטי לתגובה מקדימה, מקומית וגמישה — פעולה לפני שהאסון מתרחש, ולא רק אחרי שהנזק כבר נגרם .
רשתות שינה ארוכות־טווח המטופלות בקוטלי חרקים (LLINs) וריסוס שיירי חרקים בתוך בתים (IRS) יישארו מרכיב חיוני במאבק. מודלים מצביעים על כך ששילוב בין שני האמצעים עשוי להפחית את נטל המלריה בשיעור של עד 76%, גם בתרחישי שינוי אקלים . ללא הדברה מתמשכת של היתושים, מספר המקרים השנתי עלול לעלות ב־25% עד 30% עד שנות ה־50 של המאה .
שילוב של תחזיות עונתיות, ניטור מזג אוויר בזמן אמת ומערכות המעקב אחר מלריה יכול לאפשר לצוותים רפואיים לזהות סיכון להתפרצות ולהגיב מוקדם יותר. החוקרים ממליצים לשלב תחזיות קצרות טווח ומקומיות בתכנון השגרתי של שירותי הבריאות, כדי שהתגובה תהיה גם מהירה וגם שוויונית .
מרפאות, מחסני תרופות, שרשראות קירור ומלאי רשתות נגד יתושים צריכים להיות מתוכננים כך שיוכלו לפעול גם לאחר שיטפונות, ציקלונים וגלי חום. לצד השקעה בתשתיות, המחקרים מדגישים את החשיבות של הסברה ומעורבות קהילתית — מרכיבים מרכזיים במניעה ובזיהוי מוקדם של התפרצויות .
החוקרים מציעים גם להרחיב הכשרות משותפות בתחומי ניטור מחלות, מידול ותחזיות אקלים, כדי לחבר בין מערכות הבריאות, שירותי החירום וגופי האקלים .
הסתגלות טובה יותר לאקלים לא תספיק לבדה. אם העולם יצליח להגביל את ההתחממות ל־2 מעלות צלזיוס, ניתן יהיה למנוע בערך חמישה מקרי מלריה עודפים לכל 1,000 ילדים בדרום אפריקה, בהשוואה למסלולי פליטות גבוהים יותר — ובאזורי ההר במזרח אפריקה ההשפעה עשויה להיות גדולה אף יותר .
כל עשירית מעלה שתימנע עשויה להפחית את העומס על מערכות הבריאות ועל הקהילות. לכן, לצד הכנה לשיטפונות ולסופות, המאבק בשינוי האקלים עצמו נותר חלק בלתי נפרד מהמאבק במלריה.