פרגל והלהקה שלה: מה מלמדת אם דולפינה שנשאה את גופת הגור שלה על אבל אצל לווייתנאים

את המעקב והתיעוד האווירי ביצעה Geographe Marine Research, ארגון אוסטרלי ללא כוונת רווח העוסק בניטור אוכלוסיות דולפינים ובשימורן באזור . לדברי החוקרים, לפני מותו נצפה אצל הגור קצב נשימה גבוה — סימן לכך שמצבו היה קשה וסיכויי הישרדותו נמוכים .

האירוע היה טראגי במיוחד גם בשל ההיסטוריה של פרגל: זה היה הצאצא החמישי שלה שמת, והאובדן האחרון היה השני שלה בתקופה האחרונה .

הלהקה שנשארה לצדה

אחד הפרטים הבולטים בתיעוד היה תגובת שאר הדולפינים. כל הלהקה של פרגל — 14 דולפינים — נשארה בקרבתה ושחתה לצדה לאורך ששת הימים, במה שנראה כמו התכנסות חברתית סביב האם והאובדן שלה .

החוקרים רואים בכך עדות לקשרים החברתיים החזקים בין הדולפינים ולתגובה שאינה בהכרח אישית בלבד, אלא עשויה לערב את הקבוצה כולה . תצפיות דומות אצל לווייתנאים תיעדו פרטים נוספים המלווים את האם בזמן שהיא נושאת או תומכת בגור המת .

מה אומר המדע על נשיאת גור מת?

נשיאת גופה של גור במשך ימים, ולעיתים אפילו שבועות, אינה תופעה חד־פעמית. מדענים מתארים אותה כהתנהגות אפימלטית — התנהגות טיפולית או מסייעת המופנית כלפי פרט מת מאותו מין . היא יכולה לכלול הרמה, דחיפה, נשיאה, מגע מתמשך וצלילה לצד הגופה.

סקירה מדעית שבחנה 78 תיעודים שנאספו בין 1970 ל-2016 מצאה התנהגות של תשומת לב לפרטים מתים אצל 20 מתוך 88 מיני הלווייתנאים החיים כיום . התופעה תועדה אצל דולפינים, לווייתנים ואורקות, והיא שכיחה במיוחד בצמדים של אם וגור — אף שנצפו גם בוגרים שנשארו לצד בוגרים מתים .

באותו ניתוח, הדולפיניים — משפחת הדולפינים — היו מעורבים ב-92.3% מכלל התיעודים שנבדקו . נתון זה אינו מוכיח לבדו שהחיות חוות אבל בדיוק כפי שבני אדם חווים אותו, אך הוא מצביע על דפוס התנהגותי רחב ומתועד.

קשר אם–גור עמוק

מחקר מ-2018 מצא שאצל לווייתנאים, שלהם תקופות ארוכות יחסית של השקעה אימהית, ההתנהגות כלפי גור מת שונה מזו שנצפתה אצל יונקים ימיים אחרים. היא כוללת נשיאה, סיבוב, מגע בפה, צלילה לצד הגופה וכן הרמה והטבעה שלה — פעולות הקשורות גם להתנהגות נשימתית .

הדפוס הזה תואם את ההשערה שהתגובה קשורה לקשר החזק בין האם לצאצא, ולא רק לרפלקס או לחוסר יכולת מיידי לשחרר את הגוף . העובדה שפרגל נשאה את הגור במשך כמעט שישה ימים, בעוד חברי הלהקה נשארו סביבה, הופכת את המקרה שלה לדוגמה נדירה ואיכותית במיוחד של תגובה אימהית לצד תגובה קבוצתית.

אבל — או אינסטינקט?

החוקרים נזהרים בדרך כלל מהאנשה של בעלי חיים. יש הסבורים שנשיאת גור מת עשויה לנבוע בחלקה מאינסטינקט טיפולי: האם ממשיכה לנסות להחזיק את הגור, להרים אותו או להביא אותו אל פני המים, גם לאחר שמת, בלי שהדבר מעיד בהכרח על חוויית אבל מודעת .

מנגד, משך ההתנהגות, החזרה על התופעה במינים שונים, הקשר האימהי והנוכחות של פרטים מלווים מצטברים לתמונה שקשה להסביר כהרגל מכני בלבד. לכן חוקרים רבים מתארים את התופעה כמצב דמוי־אבל — תגובה לאובדן שיש לה מאפיינים משותפים עם אבל אנושי, גם אם איננו יכולים לדעת בדיוק מה חווה הדולפינה .

מקרה מוכר נוסף הוא של האורקה טלהקווה, שנצפתה בשנת 2018 כשהיא נושאת את גופת הגור שלה במשך יותר משבועיים ולאורך יותר מאלף קילומטרים באזור קולומביה הבריטית . המקרה של פרגל אינו זהה בעוצמתו, אך הוא מחזק את התמונה הרחבה: אצל לווייתנאים, המוות אינו תמיד נקודת סיום מיידית של הקשר — ולעיתים הוא הופך לאירוע שהאם והלהקה מגיבות אליו יחד.