סוכנות החלל של קניה זיהתה את העצם, לפי הערכות ראשוניות, כטבעת הפרדה של כלי שיגור: חלק ממבנה הרקטה שאמור היה להתפרק או להישרף בעת הכניסה מחדש לאטמוספרה . תושבי הכפר סיפרו שהרעש היה "חזק יותר מרעם", וג'ון מוקונו אמר שהם חשבו ש"זה סוף העולם" .

הסוכנות הקנייתית הגדירה את האירוע בתחילת 2025 כ"מקרה מבודד". אולם לפי חקירת ה־Times, התמונה הרחבה רחוקה מלהיות מבודדת .

המספרים שמאחורי העלייה בסיכון

• לפי ההערכות, במסלול סביב כדור הארץ נמצאים כיום כ־140 מיליון חלקי פסולת חלל שגודלם יותר ממילימטר אחד .
• עד ארבעה לווייני Starlink של SpaceX נכנסים מחדש לאטמוספרה מדי יום, כחלק מהתרחבותן המהירה של מערכות לוויינים גדולות. הערכות אחרות מדברות על לוויין אחד עד שניים ביום, ועל אפשרות שהקצב יעלה לחמישה ביום ככל שהמערך יגדל .
• כוח החלל של ארצות הברית פרסם בשנה האחרונה כמעט 820 התרעות על עצמים העומדים להיכנס לאטמוספרה — לעומת כ־110 התרעות לפני עשור. בתקופה הזו מספר השיגורים ברחבי העולם גדל בערך פי ארבעה .
• כיום מנוטרים במסלול נמוך סביב כדור הארץ כ־20 אלף עצמים, ובהם כ־12 אלף לוויינים פעילים. כ־8,500 מהם שייכים ל־Starlink .
• כמעט מחצית מהעצמים המנוטרים — 47% — הם פסולת "בלתי נשלטת", שאין לה עוד משימה או תכלית מבצעית .

למה כמעט אי אפשר לדעת היכן הפסולת תפגע?

גם כאשר סוכנויות החלל יודעות שעצם מסוים עומד לחדור לאטמוספרה, קשה מאוד לחזות את נקודת הפגיעה. תנאי האטמוספרה, כיוון העצם, קצב הסיבוב שלו ומשתנים נוספים משפיעים על המסלול האחרון שלו. במקרים רבים, אזור הנפילה ניתן לצמצום רק דקות לפני הפגיעה — וגם אז לא תמיד בדיוק שמאפשר להזהיר קהילה מסוימת או לפנות אותה .

הפגיעה ליד מוקוקו תועדה על ידי סייסמומטר שנמצא במרחק של כ־80 קילומטרים מהאתר. לפי המחקר, זהו ככל הנראה המקרה הידוע הראשון שבו פגיעת פסולת חלל נרשמה במכשיר סייסמי . איש לא נפגע ולא דווח על נזק משמעותי, אך החוקרים ציינו שעצם בגודל דומה שהיה פוגע באזור צפוף יותר, כמו ניירובי, עלול היה לגרום לתוצאות חמורות .

החוק קובע אחריות — אבל כמעט לא מספק פתרון

אמנת האחריות משנת 1972, אחד מההסכמים המרכזיים במשפט החלל הבינלאומי, מטילה על המדינות המשגרות אחריות לנזק שנגרם על ידי עצמי החלל שלהן. אלא שהאמנה נכתבה בתקופה שבה השיגורים היו מעטים, יקרים ובעיקר בשליטת ממשלות. היא אינה מותאמת בהכרח למציאות הנוכחית, שבה חברות פרטיות כמו SpaceX משגרות אלפי לוויינים וחלקי חומרה רבים נותרים במסלול או חוזרים לכדור הארץ .

הפער הבולט ביותר הוא מעשי: אף מדינה לא הצליחה עד היום לקבל פיצוי בעקבות פגיעת פסולת חלל . כדי לזכות בתביעה יש צורך להוכיח אחריות וקשר בין העצם לבין המדינה או המפעיל הרלוונטיים — משימה מורכבת במיוחד כאשר מקור הפסולת אינו ברור. למדינות מתפתחות גם חסרים לעיתים אמצעי המעקב, הידע המשפטי והמשאבים הדרושים לניהול הליך בינלאומי .

במקרה של מוקוקו, הטבעת נותרה בחזקת סוכנות החלל הקנייתית, אך האירוע לא הוביל לפיצוי או להודאה רשמית באחריות . ניתוחים אקדמיים מסכימים שהמסגרות הקיימות אינן גמישות מספיק כדי להסדיר גם את חלוקת האחריות לניקוי פסולת חלל .

אחת ההצעות שעלו היא אמנה בינלאומית שתטיל אגרה שנתית קטנה על מדינות בעלות לוויינים במסלול, בהתאם למשקל הלוויינים שלהן. הכסף יוזרם לקרן פיצויים, שתאפשר לסייע לנפגעים — ובמיוחד למדינות מתפתחות — בלי לחייב אותם להוכיח מי אשם בכל מקרה ומקרה .

הסיכון עולמי, אבל המחיר אינו מתחלק שווה בשווה

רוב הפסולת עדיין נשרפת באטמוספרה או נופלת לאוקיינוסים. אך ככל שמספר השיגורים והלוויינים עולה, אירועים שפעם נחשבו נדירים הופכים לתופעה שגרתית יותר . שברי לוויין של SpaceX פגעו בבית בפלורידה, לוויין סיני התפרק מעל האיים הקנריים, ו"כדורי חלל" נמצאו בחופים באוסטרליה .

הסכנה אינה מתחלקת באופן שווה. קהילות במדינות מתפתחות חשופות יותר להשלכות משום שלרוב יש להן פחות משאבים לניטור התרעות, לבדיקת מקור העצם ולדרישת אחריות ופיצוי בזירה הבינלאומית .

מינהל התעופה הפדרלי של ארצות הברית, ה־FAA, מעריך שעד 2035 נפילת פסולת חלל עלולה ליצור צפי של 0.6 נפגעים בשנה — הפעם הראשונה שבה מודל פדרלי מייחס ללוויינים מסחריים תחזית סיכון קטלני .

וגם המסלול עצמו עלול להפוך צפוף ומלוכלך יותר. מחקר של חוקרים מ־MIT מצא שרמות גבוהות של פליטות גזי חממה משפיעות על האטמוספרה ועל מסלולי הלוויינים, ומחלישות את כוח ה"ניקוי" הטבעי שמסייע למשוך עצמים חזרה לכדור הארץ. התוצאה האפשרית היא הצטברות גדולה יותר של פסולת במסלול .

בינתיים, הטבעת ממוקוקו נותרה בידי סוכנות החלל של קניה — ותחתיה גם שאלה שאין לה תשובה ברורה: מי שיגר אותה, ומי יישא באחריות כאשר החלק הגדול הבא ייפול?

סוכנות החלל של קניה זיהתה את העצם, לפי הערכות ראשוניות, כטבעת הפרדה של כלי שיגור: חלק ממבנה הרקטה שאמור היה להתפרק או להישרף בעת הכניסה מחדש לאטמוספרה . תושבי הכפר סיפרו שהרעש היה "חזק יותר מרעם", וג'ון מוקונו אמר שהם חשבו ש"זה סוף העולם" .

הסוכנות הקנייתית הגדירה את האירוע בתחילת 2025 כ"מקרה מבודד". אולם לפי חקירת ה־Times, התמונה הרחבה רחוקה מלהיות מבודדת .

המספרים שמאחורי העלייה בסיכון

• לפי ההערכות, במסלול סביב כדור הארץ נמצאים כיום כ־140 מיליון חלקי פסולת חלל שגודלם יותר ממילימטר אחד .
• עד ארבעה לווייני Starlink של SpaceX נכנסים מחדש לאטמוספרה מדי יום, כחלק מהתרחבותן המהירה של מערכות לוויינים גדולות. הערכות אחרות מדברות על לוויין אחד עד שניים ביום, ועל אפשרות שהקצב יעלה לחמישה ביום ככל שהמערך יגדל .
• כוח החלל של ארצות הברית פרסם בשנה האחרונה כמעט 820 התרעות על עצמים העומדים להיכנס לאטמוספרה — לעומת כ־110 התרעות לפני עשור. בתקופה הזו מספר השיגורים ברחבי העולם גדל בערך פי ארבעה .
• כיום מנוטרים במסלול נמוך סביב כדור הארץ כ־20 אלף עצמים, ובהם כ־12 אלף לוויינים פעילים. כ־8,500 מהם שייכים ל־Starlink .
• כמעט מחצית מהעצמים המנוטרים — 47% — הם פסולת "בלתי נשלטת", שאין לה עוד משימה או תכלית מבצעית .

למה כמעט אי אפשר לדעת היכן הפסולת תפגע?

גם כאשר סוכנויות החלל יודעות שעצם מסוים עומד לחדור לאטמוספרה, קשה מאוד לחזות את נקודת הפגיעה. תנאי האטמוספרה, כיוון העצם, קצב הסיבוב שלו ומשתנים נוספים משפיעים על המסלול האחרון שלו. במקרים רבים, אזור הנפילה ניתן לצמצום רק דקות לפני הפגיעה — וגם אז לא תמיד בדיוק שמאפשר להזהיר קהילה מסוימת או לפנות אותה .

הפגיעה ליד מוקוקו תועדה על ידי סייסמומטר שנמצא במרחק של כ־80 קילומטרים מהאתר. לפי המחקר, זהו ככל הנראה המקרה הידוע הראשון שבו פגיעת פסולת חלל נרשמה במכשיר סייסמי . איש לא נפגע ולא דווח על נזק משמעותי, אך החוקרים ציינו שעצם בגודל דומה שהיה פוגע באזור צפוף יותר, כמו ניירובי, עלול היה לגרום לתוצאות חמורות .

החוק קובע אחריות — אבל כמעט לא מספק פתרון

אמנת האחריות משנת 1972, אחד מההסכמים המרכזיים במשפט החלל הבינלאומי, מטילה על המדינות המשגרות אחריות לנזק שנגרם על ידי עצמי החלל שלהן. אלא שהאמנה נכתבה בתקופה שבה השיגורים היו מעטים, יקרים ובעיקר בשליטת ממשלות. היא אינה מותאמת בהכרח למציאות הנוכחית, שבה חברות פרטיות כמו SpaceX משגרות אלפי לוויינים וחלקי חומרה רבים נותרים במסלול או חוזרים לכדור הארץ .

הפער הבולט ביותר הוא מעשי: אף מדינה לא הצליחה עד היום לקבל פיצוי בעקבות פגיעת פסולת חלל . כדי לזכות בתביעה יש צורך להוכיח אחריות וקשר בין העצם לבין המדינה או המפעיל הרלוונטיים — משימה מורכבת במיוחד כאשר מקור הפסולת אינו ברור. למדינות מתפתחות גם חסרים לעיתים אמצעי המעקב, הידע המשפטי והמשאבים הדרושים לניהול הליך בינלאומי .

במקרה של מוקוקו, הטבעת נותרה בחזקת סוכנות החלל הקנייתית, אך האירוע לא הוביל לפיצוי או להודאה רשמית באחריות . ניתוחים אקדמיים מסכימים שהמסגרות הקיימות אינן גמישות מספיק כדי להסדיר גם את חלוקת האחריות לניקוי פסולת חלל .

אחת ההצעות שעלו היא אמנה בינלאומית שתטיל אגרה שנתית קטנה על מדינות בעלות לוויינים במסלול, בהתאם למשקל הלוויינים שלהן. הכסף יוזרם לקרן פיצויים, שתאפשר לסייע לנפגעים — ובמיוחד למדינות מתפתחות — בלי לחייב אותם להוכיח מי אשם בכל מקרה ומקרה .

הסיכון עולמי, אבל המחיר אינו מתחלק שווה בשווה

רוב הפסולת עדיין נשרפת באטמוספרה או נופלת לאוקיינוסים. אך ככל שמספר השיגורים והלוויינים עולה, אירועים שפעם נחשבו נדירים הופכים לתופעה שגרתית יותר . שברי לוויין של SpaceX פגעו בבית בפלורידה, לוויין סיני התפרק מעל האיים הקנריים, ו"כדורי חלל" נמצאו בחופים באוסטרליה .

הסכנה אינה מתחלקת באופן שווה. קהילות במדינות מתפתחות חשופות יותר להשלכות משום שלרוב יש להן פחות משאבים לניטור התרעות, לבדיקת מקור העצם ולדרישת אחריות ופיצוי בזירה הבינלאומית .

מינהל התעופה הפדרלי של ארצות הברית, ה־FAA, מעריך שעד 2035 נפילת פסולת חלל עלולה ליצור צפי של 0.6 נפגעים בשנה — הפעם הראשונה שבה מודל פדרלי מייחס ללוויינים מסחריים תחזית סיכון קטלני .

וגם המסלול עצמו עלול להפוך צפוף ומלוכלך יותר. מחקר של חוקרים מ־MIT מצא שרמות גבוהות של פליטות גזי חממה משפיעות על האטמוספרה ועל מסלולי הלוויינים, ומחלישות את כוח ה"ניקוי" הטבעי שמסייע למשוך עצמים חזרה לכדור הארץ. התוצאה האפשרית היא הצטברות גדולה יותר של פסולת במסלול .

בינתיים, הטבעת ממוקוקו נותרה בידי סוכנות החלל של קניה — ותחתיה גם שאלה שאין לה תשובה ברורה: מי שיגר אותה, ומי יישא באחריות כאשר החלק הגדול הבא ייפול?