המאבק המשפטי על אחריות האקלים: TotalEnergies מערערת בצרפת, ילידי איי טורס עותרים באוסטרליה

הערעור (27 ביולי 2026): דירקטוריון TotalEnergies הצביע בעד הגשת ערעור . טיעוני החברה המרכזיים:

• חוק חובת הזהירות מכסה סיכונים הנובעים מפעילות החברה עצמה, חברות הבנות שלה וספקיה — אך לא את פעילות לקוחותיה. TotalEnergies טוענת שאין ביכולתה לשלוט בכך שנהג בוחר במכונית בנזין ולא חשמלית .
• גם הוראת האיחוד האירופי בדבר דיליג'נס קיימות תאגידית (CSDDD) אינה כוללת פעילות לקוחות, לטענת החברה, ומחזקת את פרשנותה .
• החברה גורסת כי המחוקק מעולם לא התכוון להחיל את החוק על פליטות היקף 3 (קטגוריה 11), וכי עשיית זאת פוגעת בוודאות המשפטית ובחופש העיסוק .

ההקשר הפיננסי: פליטות היקף 3 מהוות את הרוב המכריע של טביעת הרגל הפחמנית של TotalEnergies — כ-90% ממנה. החברה לא הצהירה באופן פומבי כי פסק הדין יכריח אותה לבצע שינויים תפעוליים ספציפיים, ובית המשפט המקורי נמנע מלהורות על עצירת פרויקטים, דבר שצוין על ידי TotalEnergies בסיפוק . הערעור הועבר לדיון בבית המשפט לערעורים של פריז.

ערעור איי טורס סטרייט — אוסטרליה

פסק הדין המקורי (15 ביולי 2025): בתיק Pabai v Commonwealth (No 2) FCA 796, דחה השופט וויגני את התביעה שהגישו הזקנים הדוד פבאי פבאי והדוד פול קבאי נגד ממשלת אוסטרליה . השופט קיבל את העדויות המדעיות בדבר הפגיעה הקשה באיי טורס בשל שינויי האקלים והאיום על Ailan Kastom (מנהג האי), אך קבע כי הממשלה אינה חייבת בחובת זהירות ברשלנות בכל הנוגע להחלטות על יעדי פליטות ומדיניות אקלים, שכן אלה נופלות בגדר "מדיניות ממשלתית מרכזית" הנתונה לשיקול דעתה הבלעדי .

דיון הערעור (סוף יולי 2026): דיון בן ארבעה ימים החל במלבורן בפני הרכב מלא של בית המשפט הפדרלי, בראשות הנשיאה דבורה מורטימר, השופט קרייג קולווין והשופט ניקולאס אוונס . המערערים טוענים כי השופט קמא שגה בכך שקבע שדיני הרשלנות אינם יכולים לפצות על נזק שנגרם מהחלטות מדיניות אקלים ממשלתיות .

השאלה המשפטית המרכזית: האם בית משפט יכול לקבוע שלממשלת אוסטרליה (הקומונוולת') יש חובת זהירות כלפי קהילות ילידים להגן עליהן מפגיעת אקלים צפויה? והאם ניתן לפסוק פיצויים בגין אובדן תרבות ואורח חיים? ההרכב שמר את ההחלטה; פסק דין צפוי במועד מאוחר יותר .

המשמעות הגלובלית

שני התיקים — TotalEnergies ואיי טורס — מייצגים את שאלות הקצה של אחריות האקלים: האם תאגידים פרטיים חייבים לתת דין וחשבון על פליטות שרשרת הערך המלאה שלהן במסגרת חובת הזהירות לזכויות אדם, והאם ממשלות יכולות להישאר אחראיות ברשלנות על אי-נקיטת מדיניות אקלים נאותה. אף לא אחד מהערעורים טרם הוכרע, ושניהם נצפים בקשב רב ברחבי העולם כבעלי פוטנציאל לשינוי משמעותי בליטיגציית האקלים העולמית.