המשבר התפתח באמצעות מתקפות הדדיות ומתגברות, שהחלו בראשית יולי 2026:
המתקפה האוקראינית (7–15 ביולי): כוחות המערכות הבלתי מאוישות של אוקראינה פתחו במערכה ממושכת של כטב"מים נגד צי הצללים הרוסי בים אזוב ובים השחור, ופגעו ב-116 כלי שיט רוסיים במהלך כתשעה ימים — כולל מכליות נפט, מכליות גז וגוררות . המתקפות אילצו את רוסיה להשעות את התעבורה דרך מצר קרץ', נתיב המים המרכזי שלה המחבר בין ים אזוב לים השחור, החל מ-10 ביולי
.
התגובה הרוסית (16–19 ביולי): רוסיה תקפה ספינות משא אזרחיות הנושאות דגלי טנזניה, ליבריה ואיי מרשל . המתקפה הקטלנית ביותר אירעה ב-19 ביולי, כאשר טילי שיוט רוסיים פגעו בספינת תבואה בדגל גינאה-ביסאו ליד אודסה, הרגו לפחות 10 אנשי צוות וגרמו לשריפה
. רוסיה גם תקפה תשתיות נמל באודסה ובפיוודני
.
התוצאה: התקפות שני הצדדים הביאו לעצירה מוחלטת של תנועת כלי השיט האזרחיים במסדרון הימי. בעלי ספינות נמנעו מנמלי אודסה, וגם שילוח התבואה הרוסי דרך תעלת דון-אזוב הושעה .
ההסלמה דחפה את מחירי החיטה לרמתם הגבוהה ביותר מזה למעלה משנה — ולפי מדדים מסוימים לשיא של שנתיים:
תגובת השוק שיקפה את העובדה שגם רוסיה וגם אוקראינה הן בין יצואניות התבואה הגדולות בעולם, והסכסוך התרחש בשיא עונת הקציר ביולי .
אנדריי סיביהה השווה באופן מפורש את המערכה הרוסית נגד ספנות אזרחית בים השחור להתקפות איראן על כלי שיט במיצר הורמוז . ההשוואה שירתה כמה מטרות רטוריות ואסטרטגיות: