התגלית המרכזית היא שדיסקה מסתובבת זו אינה מבנה מבודד. תצפיות ווב מראות שהיא מחוברת פיזית וקינמטית לרשת עצומה של סיבי גז הנמשכים על פני עשרות קילופרסקים . סיבים אלו משתרעים על פני טווח טמפרטורות מדהים של שש סדרי גודל – מפלזמה חמה פולטת קרני רנטגן בטמפרטורה של כ-10⁸ קלווין, ועד לגז מולקולרי קר
. גז זורם לאורך סיבים אלה כמו על מסועים קוסמיים, ומפנה חומר ישירות אל הדיסקה הגרעינית שמזינה את החור השחור העל-מסיבי
.
התצפיות תואמות הדמיות מגנטו-הידרודינמיות (MHD) מותאמות, ומאששות תמונה תאורטית ותיקה. לפי תרחיש זה, סילוני החור השחור מחממים את האטמוספירה החמה של הצביר. גז זה מתקרר, מתעבה לסיבים ארוכים ודקים, מאבד תנע זוויתי, וספירל בחזרה פנימה לעבר החור השחור . החור השחור עצמו מניע את התהליך שמזין אותו – לולאה מווסתת עצמית ומקיימת את עצמה
.
"החור השחור העל-מסיבי מזין את התהליך שמזין את החור השחור העל-מסיבי; הוא מווסת את עצמו," הסביר הצוות . זה פותר את בעיית 'לולאת המשוב' רבת השנים: במקום להרעיב את החור השחור לצמיתות, האנרגיה מהסילונים שלו דווקא מכינה את הקרקע לארוחה הבאה
.
ממצא זה ב-NGC 4696 עשוי לייצג מנגנון אוניברסלי. החוקרים מציינים כי מבנה דומה נצפה ב-NGC 1275, הגלקסיה המרכזית של צביר פרסאוס (Perseus Cluster) . שתיהן דוגמאות מובהקות למערכות משוב רדיו (Radio-mode AGN), מה שמרמז שמחזור הזנה עצמי זה הוא דרך נפוצה שבה חורים שחורים על-מסיביים מווסתים את גדילתם
.
המחקר, בהובלת ז'ולי חלבאצ'ק-לארונדו (Julie Hlavacek-Larrondo) מאוניברסיטת מונטריאול עם תרומות מפתח מאוניברסיטת מישיגן סטייט ומשיתוף פעולה בינלאומי רחב, התפרסם בכתב העת The Astrophysical Journal Letters בחודשים יוני-יולי 2026 . לראשונה, ווב סיפק את הראיות הישירות והחדות הדרושות לאישור שהענקים הקוסמיים האלה אינם רק צרכנים פסיביים, אלא משתתפים פעילים בתזונתם העצמית.