שלושה מניעים מרכזיים מסבירים את המהירות והעוצמה של ההתרסקות.
מזכר ההבנות ארה"ב-איראן (17 ביוני 2026). ההסכם הזמני פתח מחדש את מצר הורמוז, הסיר את המצור הימי האמריקאי על נמלי איראן, ואישר את יצוא הנפט האיראני ללא הגבלה במהלך חלון משא ומתן של 60 יום . מאז הסרת המצור, ייצאה איראן יותר מ-40 מיליון חביות נפט גולמי, במחירים גבוהים בכ-20% מאשר לפני המלחמה .
חזרה הדרגתית של תנועת מכליות. למרות שהתפוקה עדיין נמוכה מאוד מהרגיל, מכליות החלו לחצות את המצר שוב. אפילו כשרק כ-2 מיליון חביות עברו דרכו ב-23 ביוני – חלק קטן מהזרימה היומית הרגילה – מחירי החוזים העתידיים צנחו בחדות, כשהסוחרים מתמחרים את הציפייה לנורמליזציה .
הרס ביקוש. המחירים הגבוהים באפריל ומאי מחצו את הביקוש במדינות היבואניות, והאיצו את התיקון . לראשונה מאז פרוץ המלחמה, אנליסטים בסקר רויטרס של 31 כלכלנים קיצצו את תחזיות מחירי הנפט ל-2026, והורידו את תחזית ה-Brent הממוצעת מ-90.44 דולר ל-84.50 דולר לחבית .
אנליסטים רבים ופרשנויות של רויטרס הזהירו כי השקט הנוכחי שברירי. ניתוח של רויטרס מ-14 במאי נשא את הכותרת "השקט המתעתע של שוק הנפט לא יחזיק מעמד" . חששות מרכזיים כוללים:
הסכם הביניים הוא זמני ל-60 יום בלבד, לא שלום קבוע. מאגר הגרעין של איראן נותר שלם, ממשלתה לא השתנתה, וגורלה של לבנון טרם נחרץ . אם המשא ומתן יקרוס לאחר 21 באוגוסט, מצר הורמוז עלול להיסגר שוב בן רגע.
הזרימה הפיזית עדיין פגועה. סוכנות האנרגיה הבין-לאומית (IEA) מעריכה שאיחוד האמירויות מייצאת נפט רק בכ-85% מהקיבולת שלפני המלחמה . תשתיות המפרץ נפגעו במהלך הסכסוך, ותנועת המכליות בהורמוז עדיין נמוכה מהרגיל .
המלאים המסחריים דקים עד מסוכנים. ג'יי.פי מורגן צ'ייס, בדו"ח שכותרתו "אשליית השפע", צפה שמלאי הנפט במדינות העשירות עלול להגיע ל"רמות לחץ תפעולי" כבר בתחילת אוגוסט ול"רמות רצפה תפעולית" עד ספטמבר .
התנודתיות נותרת קיצונית. אנליסט הסחורות של SEB, אולה ר' הוולבי, הזהיר כי בעוד שהמחיר "נראה מסודר על הנייר", תנודות יומיות של 5-10% לשני הכיוונים נמשכות .
הרזרבה הנפטית האסטרטגית של ארה"ב (SPR) ירדה ל-325.7 מיליון חביות בשבוע שהסתיים ב-26 ביוני 2026 – הרמה הנמוכה ביותר מאז מאי 1983 . זוהי חלק מתוכנית לשחרור 172 מיליון חביות כדי לגשר על הפער באספקה שנגרם ממלחמת איראן . נכון ל-6 ביולי, דיווחה רויטרס שהרזרבה עדיין בירידה .
התמונה העולמית מדאיגה לא פחות. בעוד שקשה לאמוד את הנתון העולמי המדויק ממקור בודד, השחרור האמריקאי לבדו מהווה 172 מיליון חביות, ויבואניות גדולות אחרות – סין, יפן, הודו וחברות IEA – שחררו גם הן כמויות ניכרות מהמאגרים שלהן במהלך המשבר. אין תוכנית ציבורית ברורה לחידוש מאגרים אלה .
למה זה מסוכן:
ההתרסקות של 42% במחיר ה-Brent היא אמיתית ומספקת הקלה מבורכת למדינות יבואניות נפט. אבל היא נשענת על הסכם מדיני זמני, תשתיות פגומות ומאגרים אסטרטגיים מדולדלים. ללא תוכנית לבנייה מחדש של רשת הביטחון העולמית של מאגרי הנפט, ההלם הבא – בין אם מסגירת מצר הורמוז, קיצוץ של אופ"ק+, או תקלה אצל יצרן גדול – ימצא שוק שכמעט ואין לו חיץ חירום . רשת הבטיחות האנרגטית העולמית דקה יותר מאשר בכל עשור, ואין מנגנון במקום לבנות אותה מחדש.