אנליסטים תיארו את המזכר כמנגנון הפסקת אש זמני שתפקידו העיקרי "לא לסיים את הסכסוך אלא לדחות את השלב הבא שלו." כל הנושאים המהותיים – כולל תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות, חופש השיט במצר הורמוז והמצב בלבנון – נדחו למסלול המשא ומתן ל-60 יום.
המנהיג העליון עלי חמינאי נהרג ב-28 בפברואר 2026 בתקיפה אמריקאית-ישראלית ביום הראשון למלחמה. הלווייתו נדחתה בחודשים בשל הלחימה. טקסי ההלוויה החלו בטהראן ב-4 ביולי 2026, והקבורה במשהד מתוכננת ל-9 ביולי.
ההלוויה עצרה את השיחות הפעילות בין ארה"ב לאיראן. המונים בהלוויה קראו "מוות לאמריקה, מוות לישראל" וקראו לנקמה, מה שמסבך את המרחב הפוליטי לפשרה. דיווחים תיארו אבלים שצעקו: "הסיסמה שלנו היא מילה אחת: נקמה, נקמה" ו**"נהרוג, נהרוג את מי שהרג את האימאם שלנו."**
הרשויות באיראן השתמשו בהלוויה כדי לרתק רגשות לאומיים ודתיים. גורמים רשמיים צפו השתתפות של עד 20 מיליון איש, מה שהופך אותה לאחת מהתכנסויות ההמונים הגדולות בתולדות איראן.
ההתקדמות בנושאי הגרעין הייתה מזערית ונחסמה שוב ושוב:
עמדתה של איראן התגבשה לדרישה להקלות בסנקציות תחילה לפני כל ויתור גרעיני:
נכון ל-7 ביולי 2026, חלון המשא ומתן ל-60 יום הוא בערך 20 ימים (שליש חלף), ומתקרב לאמצעו.
המחלוקת הבסיסית על סדר הפעולות נותרה המכשול המרכזי: איראן דורשת הקלות בסנקציות לפני כל נסיגה גרעינית, בעוד ארה"ב מתעקשת על ויתורים גרעיניים לפני הקלה משמעותית בסנקציות. כשהלוויה סופגת אנרגיה פוליטית בטהראן והאולטימטום של טראמפ מרחף, חלון ההזדמנויות לפריצת דרך דיפלומטית הולך ומצטמצם.