האיום ב-6 ביולי מגיע יום לאחר סיום השיחות העקיפות בין ארה"ב לאיראן בשבוע הקודם, ללא כל סימן פומבי להתקדמות לעבר שלום בר-קיימא, וזאת למרות הפסקת האש ל-60 יום שנועדה לפנות מקום לדיפלומטיה.

מזכר ההבנות מ-17 ביוני: הפסקת אש זמנית

ב-17 ביוני 2026 חתמו ארה"ב ואיראן על מזכר הבנות (MOU) בן 14 סעיפים – הצהרת כוונות זמנית ולא מחייבת, לא הסכם שלום. סעיפי המפתח כוללים:

• פתיחה מחדש של מצר הורמוז למעבר נפט וגז גלובלי, נקודת חנק לאספקת כמעט חמישית מהנפט והגז בעולם.
• הקלה על הגבלות פיננסיות מסוימות על ייצוא הנפט האיראני.
• חלון משא ומתן של 60 יום לגיבוש הסכם שלום קבע, עם קטאר ופקיסטן כמתווכות.

המזכר נחתם באופן וירטואלי על ידי טראמפ ופקידים איראניים, וטקס חתימה רשמי תוכנן ל-19 ביוני בז'נבה.

אנליסטים תיארו את המזכר כמנגנון הפסקת אש זמני שתפקידו העיקרי "לא לסיים את הסכסוך אלא לדחות את השלב הבא שלו." כל הנושאים המהותיים – כולל תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות, חופש השיט במצר הורמוז והמצב בלבנון – נדחו למסלול המשא ומתן ל-60 יום.

הלוויית חמינאי: עצירה במו"מ

המנהיג העליון עלי חמינאי נהרג ב-28 בפברואר 2026 בתקיפה אמריקאית-ישראלית ביום הראשון למלחמה. הלווייתו נדחתה בחודשים בשל הלחימה. טקסי ההלוויה החלו בטהראן ב-4 ביולי 2026, והקבורה במשהד מתוכננת ל-9 ביולי.

ההלוויה עצרה את השיחות הפעילות בין ארה"ב לאיראן. המונים בהלוויה קראו "מוות לאמריקה, מוות לישראל" וקראו לנקמה, מה שמסבך את המרחב הפוליטי לפשרה. דיווחים תיארו אבלים שצעקו: "הסיסמה שלנו היא מילה אחת: נקמה, נקמה" ו**"נהרוג, נהרוג את מי שהרג את האימאם שלנו."**

הרשויות באיראן השתמשו בהלוויה כדי לרתק רגשות לאומיים ודתיים. גורמים רשמיים צפו השתתפות של עד 20 מיליון איש, מה שהופך אותה לאחת מהתכנסויות ההמונים הגדולות בתולדות איראן.

שיחות גרעין תקועות וסבבים טכניים שנכשלו

ההתקדמות בנושאי הגרעין הייתה מזערית ונחסמה שוב ושוב:

• 19 ביוני 2026: שיחות גרעין טכניות מתוכננות בשוויץ נדחו לאחר שאיראן פרשה, תוך ציון התקיפות הישראליות בלבנון כהפרה של המזכר.
• 22 ביוני 2026: לאחר התחלה רעועה, שיחות ברמה גבוהה בשוויץ הניבו "מפת דרכים" ואיראן הסכימה באופן עקרוני להחזיר פקחי גרעין של האו"ם בתמורה להקלה בסנקציות ופתיחת מצר הורמוז. אולם המשא ומתן הטכני בפועל מעולם לא התקדם.
• סוף יוני 2026: צוותים אמריקאים ואיראנים היו אמורים להגיע לדוחה, אך איראן הצהירה כי לא נקבעה פגישה, והחלפת טילים משני הצדדים בחנה את הפסקת האש הזמנית.
• נכון ל-1 ביולי, כ-14 ימים מחלון 60 הימים חלפו עם אפס התקדמות בסוגיות הגרעין המרכזיות – רמות העשרה, צמצום מלאי או הגבלות צנטריפוגות.

עמדתה המתקשחת של איראן: הקלות בסנקציות תחילה

עמדתה של איראן התגבשה לדרישה להקלות בסנקציות תחילה לפני כל ויתור גרעיני:

• טהראן, 30 ביוני: גורמים איראניים הודיעו כי השיחות להסכם קבע לא יחודשו עד שכל הוראות מזכר 17 ביוני ייושמו במלואן על ידי ארה"ב, למעשה דרישה שארה"ב תסיר סנקציות לפני כל נסיגה גרעינית.
• איראן קובעת כי לא יהיה "שום הסכם סופי" עד שארה"ב "תעשה את חלקה" בסנקציות ובהקלה פיננסית.
• איראן התעקשה גם שתוכנית הטילים והביטחון שלה "לעולם" לא תעלה לדיון, קו אדום שארה"ב לא קיבלה.

לחצים מתחרים ואמצע חלון 60 הימים

נכון ל-7 ביולי 2026, חלון המשא ומתן ל-60 יום הוא בערך 20 ימים (שליש חלף), ומתקרב לאמצעו.

• לחץ אמריקאי: הרטוריקה של טראמפ בנוסח "עסקה או סיום" יחד עם ירי טילים בסוף השבוע משני הצדדים לאחר המזכר, שומרים על הסלמה צבאית כאיום חי.
• לחץ איראני: המשטר משתמש בהלוויית חמינאי כדי לרתק רגשות לאומיים ודתיים, עם קריאות נקמה נגד ארה"ב וישראל, שמצמצמות את המרחב הפנימי לפשרה. במקביל, המלחמה הרסה את הכלכלה והתשתיות של איראן.
• סיכון מבוי סתום: אנליסטים מתארים את השיחות כ**"הולכות לשום מקום"** – אף צד לא זז בנושא סדר הפעולות (הקלות בסנקציות תחילה מול נסיגה גרעינית תחילה), והמזכר נתפס כמנגנון הפסקת אש זמני ולא כמסגרת אמיתית לשלום.

המחלוקת הבסיסית על סדר הפעולות נותרה המכשול המרכזי: איראן דורשת הקלות בסנקציות לפני כל נסיגה גרעינית, בעוד ארה"ב מתעקשת על ויתורים גרעיניים לפני הקלה משמעותית בסנקציות. כשהלוויה סופגת אנרגיה פוליטית בטהראן והאולטימטום של טראמפ מרחף, חלון ההזדמנויות לפריצת דרך דיפלומטית הולך ומצטמצם.

האיום ב-6 ביולי מגיע יום לאחר סיום השיחות העקיפות בין ארה"ב לאיראן בשבוע הקודם, ללא כל סימן פומבי להתקדמות לעבר שלום בר-קיימא, וזאת למרות הפסקת האש ל-60 יום שנועדה לפנות מקום לדיפלומטיה.

מזכר ההבנות מ-17 ביוני: הפסקת אש זמנית

ב-17 ביוני 2026 חתמו ארה"ב ואיראן על מזכר הבנות (MOU) בן 14 סעיפים – הצהרת כוונות זמנית ולא מחייבת, לא הסכם שלום. סעיפי המפתח כוללים:

• פתיחה מחדש של מצר הורמוז למעבר נפט וגז גלובלי, נקודת חנק לאספקת כמעט חמישית מהנפט והגז בעולם.
• הקלה על הגבלות פיננסיות מסוימות על ייצוא הנפט האיראני.
• חלון משא ומתן של 60 יום לגיבוש הסכם שלום קבע, עם קטאר ופקיסטן כמתווכות.

המזכר נחתם באופן וירטואלי על ידי טראמפ ופקידים איראניים, וטקס חתימה רשמי תוכנן ל-19 ביוני בז'נבה.

אנליסטים תיארו את המזכר כמנגנון הפסקת אש זמני שתפקידו העיקרי "לא לסיים את הסכסוך אלא לדחות את השלב הבא שלו." כל הנושאים המהותיים – כולל תוכנית הגרעין האיראנית, הסנקציות, חופש השיט במצר הורמוז והמצב בלבנון – נדחו למסלול המשא ומתן ל-60 יום.

הלוויית חמינאי: עצירה במו"מ

המנהיג העליון עלי חמינאי נהרג ב-28 בפברואר 2026 בתקיפה אמריקאית-ישראלית ביום הראשון למלחמה. הלווייתו נדחתה בחודשים בשל הלחימה. טקסי ההלוויה החלו בטהראן ב-4 ביולי 2026, והקבורה במשהד מתוכננת ל-9 ביולי.

ההלוויה עצרה את השיחות הפעילות בין ארה"ב לאיראן. המונים בהלוויה קראו "מוות לאמריקה, מוות לישראל" וקראו לנקמה, מה שמסבך את המרחב הפוליטי לפשרה. דיווחים תיארו אבלים שצעקו: "הסיסמה שלנו היא מילה אחת: נקמה, נקמה" ו**"נהרוג, נהרוג את מי שהרג את האימאם שלנו."**

הרשויות באיראן השתמשו בהלוויה כדי לרתק רגשות לאומיים ודתיים. גורמים רשמיים צפו השתתפות של עד 20 מיליון איש, מה שהופך אותה לאחת מהתכנסויות ההמונים הגדולות בתולדות איראן.

שיחות גרעין תקועות וסבבים טכניים שנכשלו

ההתקדמות בנושאי הגרעין הייתה מזערית ונחסמה שוב ושוב:

• 19 ביוני 2026: שיחות גרעין טכניות מתוכננות בשוויץ נדחו לאחר שאיראן פרשה, תוך ציון התקיפות הישראליות בלבנון כהפרה של המזכר.
• 22 ביוני 2026: לאחר התחלה רעועה, שיחות ברמה גבוהה בשוויץ הניבו "מפת דרכים" ואיראן הסכימה באופן עקרוני להחזיר פקחי גרעין של האו"ם בתמורה להקלה בסנקציות ופתיחת מצר הורמוז. אולם המשא ומתן הטכני בפועל מעולם לא התקדם.
• סוף יוני 2026: צוותים אמריקאים ואיראנים היו אמורים להגיע לדוחה, אך איראן הצהירה כי לא נקבעה פגישה, והחלפת טילים משני הצדדים בחנה את הפסקת האש הזמנית.
• נכון ל-1 ביולי, כ-14 ימים מחלון 60 הימים חלפו עם אפס התקדמות בסוגיות הגרעין המרכזיות – רמות העשרה, צמצום מלאי או הגבלות צנטריפוגות.

עמדתה המתקשחת של איראן: הקלות בסנקציות תחילה

עמדתה של איראן התגבשה לדרישה להקלות בסנקציות תחילה לפני כל ויתור גרעיני:

• טהראן, 30 ביוני: גורמים איראניים הודיעו כי השיחות להסכם קבע לא יחודשו עד שכל הוראות מזכר 17 ביוני ייושמו במלואן על ידי ארה"ב, למעשה דרישה שארה"ב תסיר סנקציות לפני כל נסיגה גרעינית.
• איראן קובעת כי לא יהיה "שום הסכם סופי" עד שארה"ב "תעשה את חלקה" בסנקציות ובהקלה פיננסית.
• איראן התעקשה גם שתוכנית הטילים והביטחון שלה "לעולם" לא תעלה לדיון, קו אדום שארה"ב לא קיבלה.

לחצים מתחרים ואמצע חלון 60 הימים

נכון ל-7 ביולי 2026, חלון המשא ומתן ל-60 יום הוא בערך 20 ימים (שליש חלף), ומתקרב לאמצעו.

• לחץ אמריקאי: הרטוריקה של טראמפ בנוסח "עסקה או סיום" יחד עם ירי טילים בסוף השבוע משני הצדדים לאחר המזכר, שומרים על הסלמה צבאית כאיום חי.
• לחץ איראני: המשטר משתמש בהלוויית חמינאי כדי לרתק רגשות לאומיים ודתיים, עם קריאות נקמה נגד ארה"ב וישראל, שמצמצמות את המרחב הפנימי לפשרה. במקביל, המלחמה הרסה את הכלכלה והתשתיות של איראן.
• סיכון מבוי סתום: אנליסטים מתארים את השיחות כ**"הולכות לשום מקום"** – אף צד לא זז בנושא סדר הפעולות (הקלות בסנקציות תחילה מול נסיגה גרעינית תחילה), והמזכר נתפס כמנגנון הפסקת אש זמני ולא כמסגרת אמיתית לשלום.

המחלוקת הבסיסית על סדר הפעולות נותרה המכשול המרכזי: איראן דורשת הקלות בסנקציות לפני כל נסיגה גרעינית, בעוד ארה"ב מתעקשת על ויתורים גרעיניים לפני הקלה משמעותית בסנקציות. כשהלוויה סופגת אנרגיה פוליטית בטהראן והאולטימטום של טראמפ מרחף, חלון ההזדמנויות לפריצת דרך דיפלומטית הולך ומצטמצם.