עד ה-2 ביולי, מניין ההרוגים הרשמי טיפס ל-2,295, עם 11,267 פצועים ולפחות 12,841 נפגעים ישירים . עשרות אלפים נוספים מוגדרים כנעדרים — רשת אל-ג'זירה דיווחה על למעלה מ-51,000 נעדרים ב-28 ביוני . מתאם סיוע החירום של האו"ם כינה הערכה נפרדת של 50,000 נעדרים כ"מפחידה ואמינה ביותר" . מקורות מאוחרים יותר, בהם ויקיפדיה, העלו את המספר לכמעט 3,000 הרוגים .
מניין ההרוגים עלה במהירות עם הגעת צוותי החילוץ למבנים שקרסו. הדיווחים הראשוניים בליל הרעש מנו 32 הרוגים ; תוך 48 שעות זינק המספר ל-164–235 , עד שהגיע ל-1,450–1,719 ב-29 ביוני , ולבסוף ל-2,295 ב-2 ביולי . למעלה מ-11,000 בני אדם נפצעו, ולפחות 12,000 נעקרו מבתיהם .
מערכת PAGER של USGS העריכה כי הנזקים הכלכליים עלולים לעלות על 25% מהתמ"ג של ונצואלה . ויקיפדיה העריכה את הנזק הישיר בכ-37 מיליארד דולר . מאות מבנים קרסו בקראקס ובלה גואירה . תצלומי לוויין אישרו הרס בקנה מידה נרחב בערי החוף . האו"ם דיווח כי לפחות 1,423 תשתיות נפגעו, ושליש מהמבנים בעיר הנמל קאטיה לה מאר ניזוקו . יוניסף העריכה כי 1.8 מיליון בני אדם, בהם 680,000 ילדים, זקוקים לסיוע הומניטרי .
למרות היקף ההרס, היו גם סיפורי הצלה יוצאי דופן. גבר אחד חולץ מההריסות בעודו בחיים לאחר 106 שעות בקרבת קראקס . ניצול נוסף — מאבטח — חולץ כשבוע לאחר הרעשים . בשיא מאמצי החילוץ, מאות בני אדם נותרו לכודים מתחת למבנים שקרסו . נכון ל-2 ביולי, הרשויות דיווחו כי 6,461 בני אדם חולצו על ידי למעלה מ-4,000 מחלצים ומתנדבים מקומיים ובינלאומיים .
התגובה הבינלאומית הייתה מהירה ונרחבת. ארצות הברית התחייבה ל-150 מיליון דולר בסיוע חירום, מתוכם 100 מיליון דולר לקרן הומניטרית של האו"ם ו-50 מיליון דולר לארגוני סיוע הפועלים כבר בשטח . מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, התחייב לשיתוף פעולה מלא של מערכת האו"ם והאיץ את הסיוע . יוניסף הטיסה אספקה ל-100,000 בני אדם למשך שלושה חודשים; נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) סיפקה מחסה; ומשרד תיאום הסיוע (OCHA) ריכז עשרות צוותי חילוץ בינלאומיים .
צוותי חילוץ מ-27 מדינות הוצבו בשטח, עם יותר מ-2,200 מחלצים ו-140 כלבי גישוש . בין המדינות ששלחו סיוע: הרפובליקה הדומיניקנית, ספרד, מקסיקו, צ'ילה, ברזיל, ארצות הברית, שווייץ, צרפת, גרמניה והודו . האו"ם הקים שלושה בתי חולים שדה בלה גואירה .
בליל הרעשים, ב-24 ביוני, הכריזה הנשיאה בפועל, דלסי רודריגס, על מצב חירום לאומי בנאום טלוויזיוני, והגדירה את לה גואירה כ"אזור אסון" . היא לא מסרה מניין הרוגים ראשוני בתדרוך הראשון, וטענה כי הרשויות עדיין מעריכות את המצב . ממשלתה השעתה שירותים לא חיוניים והפעילה צוותי הגנה אזרחית .
בימים שלאחר מכן, הממשלה ספגה ביקורת גוברת. גורמי אופוזיציה האשימו את הממשל בתגובת חירום איטית ולא אחידה. פיל גאנסון, אנליסט בכיר ב-International Crisis Group, תיאר את מאמצי הממשלה כ"הכל, החל מבלתי קיימים לחלוטין ועד, במקרה הטוב, בלתי מספקים לחלוטין" . יריבתה הפוליטית העיקרית של רודריגס, כלת פרס נובל לשלום הגולה מריה קורינה מקאדו, פרסמה קריאה משלה .
ב-2 ביולי, רודריגס הגיבה בכעס במסיבת עיתונאים והגנה על תגובת ממשלתה, וכינתה את רעידת האדמה "טרגדיה טבעית בסדר גודל שלא דמיינו" . אך עם תום כהונתה הזמנית כנשיאה ב-4 ביולי, האסון ההומניטרי הפך גם למבחן פוליטי מעמיק . ארגון אמנסטי אינטרנשיונל קרא לשלטונות ונצואלה להבטיח שסטנדרטים של זכויות אדם ינחו את כל פעולות הסיוע .