המאבק הדיפלומטי על הלוויית חמינאי: ארה"ב ניסתה למנוע נוכחות בינלאומית – ונכשלה

מי הגיע ומי נמנע?

הקמפיין האמריקאי הניב תוצאות מעורבות. למרות הלחץ, ההלוויה משכה משלחות רשמיות מעשרות מדינות:

• בכירים שהגיעו: ראש הממשלה של פקיסטן, שהבז שריף, היה ראש המדינה הבכיר ביותר שהגיע. רוסיה שלחה את דמיטרי מדבדב כשליח מיוחד של ולדימיר פוטין. סין יוצגה על ידי חבר בכיר בוועדה הקבועה של הקונגרס העממי הלאומי, הא וויי. משלחות הגיעו גם מעיראק, טג'יקיסטן, ארמניה, כורדיסטן העיראקית ואפגניסטן (טליבאן) .
• העדרויות בולטות: אף מנהיג מערבי בכיר לא הגיע. עם זאת, איראן עצמה אמרה כי לא הזמינה מדינות אירופיות שנקטו עמדה "בלתי הולמת" כלפי התקיפה האמריקאית-ישראלית, ולכן היעדרותן הייתה לפחות חלקית מבחירה איראנית .
• הערכות סותרות: בעוד איראן טענה כי משלחות מיותר מ-100 מדינות ישתתפו, דיווחים אחרים (כמו יורוניוז) דיברו על כ-30-40 מדינות ששלחו נציגים רשמיים .

כיצד התנהלה ההלוויה?

• לוח זמנים: ההלוויה החלה ב-3-4 ביולי בטהראן, ונמשכה עד לקבורה במשהד ב-9 ביולי. היא נדחתה מספר פעמים ממרץ עקב הלחימה .
• נוכחות עממית: מיליוני איראנים השתתפו בטקסים, מה שהפך את האירוע להפגנת כוח פנימית משמעותית עבור המשטר .
• הקשר ביטחוני: ההלוויה נתפסה כ"הימור גבוה" על כך שהפסקת האש והסכם השלום המתגבש עם ארה"B יחזיקו מעמד, שכן ריכוז בכירי המשטר במקום אחד היווה סיכון ביטחוני פוטנציאלי .

סיכום

ארה"ב ניהלה קמפיין דיפלומטי מתואם בראשות שר החוץ רוביו, אך רוב המדינות לא נעתרו ללחץ במלואו. ההלוויה משכה נציגים ממדינות מפתח כמו פקיסטן, רוסיה וסין, ומיליוני מפגינים מקומיים. איראן ניצלה את האירוע כדי להציג עמידות והצלחה דיפלומטית אל מול מאמצי הבידוד האמריקאיים.