המאבק הדיפלומטי על הלוויית חמינאי: ארה"ב ניסתה למנוע נוכחות בינלאומית – ונכשלה

ביולי 2026 ערכה איראן את הלווייתו הממלכתית של המנהיג העליון המנוח, אייתוללה עלי ח'אמנאי, שנהרג בתקיפה אווירית אמריקאית-ישראלית ב-28 בפברואר. האירוע הפך למבחן דיפלומטי מרכזי: האם איראן עדיין מסוגלת לגרוף כבוד ונוכחות בינלאומית לאחר ארבעה חודשי לחימה והפסקת אש שברירית? ארצות הברית, שעדיין הייתה נתונה במשא ומתן עם טהראן, ניסתה להבטיח שהתשובה תהיה שלילית. הנה מה שארה"ב עשתה, מי הגיב, וכיצד ההלוויה התנהלה למרות הכל.

איזה לחץ דיפלומטי הפעילה ארה"ב?

על פי דיווח של סוכנות הידיעות האיראנית Mehr News, שציטטה מקור איראני בכיר, ארצות הברית פתחה ב"קמפיין מקיף בדרגים הגבוהים ביותר" בחמשת הימים שקדמו להלוויה . המנגנון המרכזי היה הוראה חסויה ממזכיר המדינה מרקו רוביו.

• הוראת רוביו: ב-26 ביוני 2026 הוציא רוביו מברק לכל השגרירויות והנציגויות הדיפלומטיות של ארה"ב, בו הנחה אותן "להשתמש בכל יכולותיה של ארצות הברית" כדי לשכנע את ממשלות המדינות המארחות שלא לשלוח משלחות. המברק קבע כי השתתפות תיחשב כ"מעשה לא ידידותי" עם "השלכות שליליות על יחסים בילטרליים" עם ארה"ב .
• היקף ההוראה: ההוראה תיארה כל נציגות דיפלומטית אמריקאית כחייבת לשדל באופן פעיל את הממשלות המארחות, תוך הצגת ההשתתפות כאתגר ישיר לוושינגטון .
• דיפלומטיה נלווית: בנפרד, רוביו היה בסיבוב הופעות במדינות המפרץ (23-25 ביוני 2026), שם נפגש עם מנהיגי ערב הסעודית כדי לשווק להם את מסגרת השלום המתגבשת בין ארה"B לאיראן ולהתייחס לחששותיהם. למרות שלא מדובר בקמפיין לחץ ישיר נגד ההלוויה, סיבוב זה חיזק את עמדת וושינגטון כי נורמליזציה עם איראן באותו רגע אינה רצויה .

מי הגיע ומי נמנע?

הקמפיין האמריקאי הניב תוצאות מעורבות. למרות הלחץ, ההלוויה משכה משלחות רשמיות מעשרות מדינות:

• בכירים שהגיעו: ראש הממשלה של פקיסטן, שהבז שריף, היה ראש המדינה הבכיר ביותר שהגיע. רוסיה שלחה את דמיטרי מדבדב כשליח מיוחד של ולדימיר פוטין. סין יוצגה על ידי חבר בכיר בוועדה הקבועה של הקונגרס העממי הלאומי, הא וויי. משלחות הגיעו גם מעיראק, טג'יקיסטן, ארמניה, כורדיסטן העיראקית ואפגניסטן (טליבאן) .
• העדרויות בולטות: אף מנהיג מערבי בכיר לא הגיע. עם זאת, איראן עצמה אמרה כי לא הזמינה מדינות אירופיות שנקטו עמדה "בלתי הולמת" כלפי התקיפה האמריקאית-ישראלית, ולכן היעדרותן הייתה לפחות חלקית מבחירה איראנית .
• הערכות סותרות: בעוד איראן טענה כי משלחות מיותר מ-100 מדינות ישתתפו, דיווחים אחרים (כמו יורוניוז) דיברו על כ-30-40 מדינות ששלחו נציגים רשמיים .

כיצד התנהלה ההלוויה?

• לוח זמנים: ההלוויה החלה ב-3-4 ביולי בטהראן, ונמשכה עד לקבורה במשהד ב-9 ביולי. היא נדחתה מספר פעמים ממרץ עקב הלחימה .
• נוכחות עממית: מיליוני איראנים השתתפו בטקסים, מה שהפך את האירוע להפגנת כוח פנימית משמעותית עבור המשטר .
• הקשר ביטחוני: ההלוויה נתפסה כ"הימור גבוה" על כך שהפסקת האש והסכם השלום המתגבש עם ארה"B יחזיקו מעמד, שכן ריכוז בכירי המשטר במקום אחד היווה סיכון ביטחוני פוטנציאלי .

סיכום

ארה"ב ניהלה קמפיין דיפלומטי מתואם בראשות שר החוץ רוביו, אך רוב המדינות לא נעתרו ללחץ במלואו. ההלוויה משכה נציגים ממדינות מפתח כמו פקיסטן, רוסיה וסין, ומיליוני מפגינים מקומיים. איראן ניצלה את האירוע כדי להציג עמידות והצלחה דיפלומטית אל מול מאמצי הבידוד האמריקאיים.