ב-26 ביוני 2026 חתמו ישראל ולבנון על הסכם מסגרת תלת-צדדי בן 14 סעיפים בוושינגטון, בתיווך ארה"ב. מזכיר המדינה מרקו רוביו תיאר אותו כ"צעד ראשון" לקראת שלום בר-קיימא . הנוסח הרשמי פורסם על ידי מחלקת המדינה ב-27 ביוני
.
כבר למחרת החתימה, בין 27 ל-28 ביוני 2026, ביצעו כוחות ישראליים תקיפות רחפן ותקיפות אוויריות בדרום לבנון, לפי דיווח סוכנות הידיעות הלבנונית . הדבר מדגיש את שבריריות ההסכם ואת הפער בין ההתחייבויות הדיפלומטיות לבין עמדת הכוח בשטח. שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר כי צה"ל קיבל הוראה להתכונן ל"הישארות ממושכת" ברצועת הביטחון – אזור בעומק של עד 10 ק"מ – וכי הכוחות לא ייסוגו אלא אם חיזבאללה יתפרק מנשקו בכל רחבי לבנון
.
נתניהו בירך על ההסכם כ"מכה אסטרטגית לציר האיראני" , אך הסיעות הימניות הקיצוניות בישראל גינו אותו וראו בכל נסיגה משטח לבנון ויתור
. לחץ פנימי זה מסביר מדוע נתניהו חתם על ההסכם ובו בזמן אותת כי לא תהיה נסיגה מלאה – ההסכם מאפשר לו להציג התקדמות דיפלומטית מבלי לוותר מיידית על האחיזה הצבאית הישראלית.
מתח הליבה הוא שהסכם המסגרת יוצר תהליך מובנה לסיום הלחימה ולפירוק חיזבאללה, אך משאיר במכוון את הנוכחות הצבאית הישראלית בדרום לבנון פתוחה. בשילוב עם דחייתו המקבילה של נתניהו את פתרון שתי המדינות, הדבר מאותת על עמדה אסטרטגית של שליטה ביטחונית בלתי מוגבלת בזמן במספר חזיתות, העטופה במעטפת דיפלומטית שארה"ב כינתה "ההתחלה של ההתחלה" .