הצעת הנציבות ביקשה להעביר את תכנון התשתיות לכיוון ניהול אמיתי ברמת האיחוד, עם תפקיד חזק יותר לנציבות בתיווך משא ומתן פוליטי ובהגדרת תרחישים משותפים לתשתיות חוצות גבולות . זו הייתה מטרת ליבה של יוזמת "Energy Highways" המוטמעת בחבילה .
המדינות החברות התנגדו בתוקף. ארגון מפעילי רשתות ההולכה האירופי (ENTSO-E) הזהיר כי העברת תפקידים מהרמה הלאומית לרמה האירופית "תגביר את אי-הוודאות בתוצאות קבלת ההחלטות" ולא תפתור את החסמים ליישום תשתיות בזמן . נוסח הפשרה נתן בסופו של דבר שליטה רבה יותר לבירות הלאומיות, תוך שיקוף של חששות ריבוניים עמוקים.
המרכיב המפלג ביותר היה הצעת הנציבות לדרוש ממפעילי רשתות הולכה להפריש 25% מהכנסות מעומסי רשת – הכנסות מצווארי בקבוק בקווי חשמל חוצי גבולות – להשקעות חוצות גבולות ברשת . ההצעה נתקלה ב"תגובה נגדית גוברת" וב"התנגדות הולכת וגדלה" מצד מספר מדינות חברות ומפעילי רשתות, שהזהירו כי היא עלולה להחליש את השליטה הלאומית ברשתות . שבדיה הזהירה במפורש כי התוכנית עלולה להגביל את יצוא החשמל שלה, מה שהוביל לצמצום היוזמה . מסמך מועצה ממאי 2026 הראה שחלק מהמדינות החברות היו "מודאגות" מכך שהנוסח המתוקן, המגביל את 25% רק למדינות שבהן נמצאים פרויקטי PCI, "מדלל במידה ניכרת את רוח ההצעה המקורית" .
הפשרה: על פי נוסח המדינות החברות, הדרישה להפריש הכנסות מעומסי רשת תבוטל לאחר 8 שנים . השרים אימצו "גישה זהירה יותר" מזו שהציעה הנציבות במקור, תוך היחלשות משמעותית של מנגנון המימון חוצה הגבולות . שאלון של נשיאות המועצה ממאי 2026 כבר סימן את הרגישות כששאל: "באיזו מידה מדינות חברות מוכנות לפתח את המסגרות הפיננסיות והתכנוניות שלהן – כולל שימוש בהכנסות מעומסי רשת ושיתוף עלויות רחב יותר?" .
חששות ריבוניים לאומיים היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות. מספר מדינות חברות התנגדו להעניק לנציבות האירופית סמכות על תכנון רשת לאומי ועל הקצאת הכנסות מעומסי רשת שנאספות בתחומן . האיום השבדי להגביל את יצוא החשמל הדגים את המתיחות: מדינות עם עודף קיבולת מתחדשת חששו שאיגום ההכנסות ברמת האיחוד יביא למעשה להעברת עושר מצרכנים מקומיים ומפעילי רשת למדינות חברות אחרות ללא תועלת לאומית שקולה .
Climate Action Network (CAN) Europe, המייצגת למעלה מ-200 ארגונים חברים, שלחה מכתב לשרים לפני מועצת האנרגיה ב-26 ביוני והפצירה בהם לא להחליש את החבילה . דרישותיהם היו לבנות תרחיש תשתיות חוצה גבולות משותף אחד בראשות הנציבות האירופית, לנצל הכנסות עומסים פנויות לפיתוח הרשת, ולהתחייב לפרישה הדרגתית של תשתיות דלק מאובנים.
CAN Europe תיארה קודם לכן את החבילה כ"צעד הכרחי לקראת האצת המעבר של אירופה לרשת מתחדשת ועמידה במלואה" אך הזהירה כי האצה "חייבת ללכת יד ביד עם הגנה סביבתית חזקה" . גם המשרד הסביבתי האירופי (EEB) שלח המלצות והפציר בשרים לשמור על שאיפות החבילה .
חבילת הרשתות גובשה על רקע לחצים חריפים:
בשולי המועצה נחתם הסכם האיחוד התלת-צדדי הראשון אי פעם בנושא אגירת אנרגיה, על ידי נציגי רשויות ציבוריות, מגזר האגירה וצרכני אנרגיה תעשייתיים .
הגישה הכללית שאומצה על ידי המועצה סוללת את הדרך למשא ומתן משולש (טרילוג) עם הפרלמנט האירופי מאוחר יותר ב-2026. קווי הקרב המרכזיים – תכנון ריכוזי לעומת לאומי ומימון חוצה גבולות – נקבעו כעת, וייתכן שהפרלמנט יבקש להשיב חלק מהשאיפה המקורית של הנציבות.
הצעת הנציבות ביקשה להעביר את תכנון התשתיות לכיוון ניהול אמיתי ברמת האיחוד, עם תפקיד חזק יותר לנציבות בתיווך משא ומתן פוליטי ובהגדרת תרחישים משותפים לתשתיות חוצות גבולות . זו הייתה מטרת ליבה של יוזמת "Energy Highways" המוטמעת בחבילה .
המדינות החברות התנגדו בתוקף. ארגון מפעילי רשתות ההולכה האירופי (ENTSO-E) הזהיר כי העברת תפקידים מהרמה הלאומית לרמה האירופית "תגביר את אי-הוודאות בתוצאות קבלת ההחלטות" ולא תפתור את החסמים ליישום תשתיות בזמן . נוסח הפשרה נתן בסופו של דבר שליטה רבה יותר לבירות הלאומיות, תוך שיקוף של חששות ריבוניים עמוקים.
המרכיב המפלג ביותר היה הצעת הנציבות לדרוש ממפעילי רשתות הולכה להפריש 25% מהכנסות מעומסי רשת – הכנסות מצווארי בקבוק בקווי חשמל חוצי גבולות – להשקעות חוצות גבולות ברשת . ההצעה נתקלה ב"תגובה נגדית גוברת" וב"התנגדות הולכת וגדלה" מצד מספר מדינות חברות ומפעילי רשתות, שהזהירו כי היא עלולה להחליש את השליטה הלאומית ברשתות . שבדיה הזהירה במפורש כי התוכנית עלולה להגביל את יצוא החשמל שלה, מה שהוביל לצמצום היוזמה . מסמך מועצה ממאי 2026 הראה שחלק מהמדינות החברות היו "מודאגות" מכך שהנוסח המתוקן, המגביל את 25% רק למדינות שבהן נמצאים פרויקטי PCI, "מדלל במידה ניכרת את רוח ההצעה המקורית" .
הפשרה: על פי נוסח המדינות החברות, הדרישה להפריש הכנסות מעומסי רשת תבוטל לאחר 8 שנים . השרים אימצו "גישה זהירה יותר" מזו שהציעה הנציבות במקור, תוך היחלשות משמעותית של מנגנון המימון חוצה הגבולות . שאלון של נשיאות המועצה ממאי 2026 כבר סימן את הרגישות כששאל: "באיזו מידה מדינות חברות מוכנות לפתח את המסגרות הפיננסיות והתכנוניות שלהן – כולל שימוש בהכנסות מעומסי רשת ושיתוף עלויות רחב יותר?" .
חששות ריבוניים לאומיים היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות. מספר מדינות חברות התנגדו להעניק לנציבות האירופית סמכות על תכנון רשת לאומי ועל הקצאת הכנסות מעומסי רשת שנאספות בתחומן . האיום השבדי להגביל את יצוא החשמל הדגים את המתיחות: מדינות עם עודף קיבולת מתחדשת חששו שאיגום ההכנסות ברמת האיחוד יביא למעשה להעברת עושר מצרכנים מקומיים ומפעילי רשת למדינות חברות אחרות ללא תועלת לאומית שקולה .
Climate Action Network (CAN) Europe, המייצגת למעלה מ-200 ארגונים חברים, שלחה מכתב לשרים לפני מועצת האנרגיה ב-26 ביוני והפצירה בהם לא להחליש את החבילה . דרישותיהם היו לבנות תרחיש תשתיות חוצה גבולות משותף אחד בראשות הנציבות האירופית, לנצל הכנסות עומסים פנויות לפיתוח הרשת, ולהתחייב לפרישה הדרגתית של תשתיות דלק מאובנים.
CAN Europe תיארה קודם לכן את החבילה כ"צעד הכרחי לקראת האצת המעבר של אירופה לרשת מתחדשת ועמידה במלואה" אך הזהירה כי האצה "חייבת ללכת יד ביד עם הגנה סביבתית חזקה" . גם המשרד הסביבתי האירופי (EEB) שלח המלצות והפציר בשרים לשמור על שאיפות החבילה .
חבילת הרשתות גובשה על רקע לחצים חריפים:
בשולי המועצה נחתם הסכם האיחוד התלת-צדדי הראשון אי פעם בנושא אגירת אנרגיה, על ידי נציגי רשויות ציבוריות, מגזר האגירה וצרכני אנרגיה תעשייתיים .
הגישה הכללית שאומצה על ידי המועצה סוללת את הדרך למשא ומתן משולש (טרילוג) עם הפרלמנט האירופי מאוחר יותר ב-2026. קווי הקרב המרכזיים – תכנון ריכוזי לעומת לאומי ומימון חוצה גבולות – נקבעו כעת, וייתכן שהפרלמנט יבקש להשיב חלק מהשאיפה המקורית של הנציבות.