דיווחים בתקשורת ציינו כי דבריו של קימיט היו "עקיצה סמויה" כלפי בייג'ינג, והדהדו עשרות שנים של עדויות ממשלתיות שתיארו את פרקטיקות הסחר של סין כמעוותות את השווקים הגלובליים.
קימיט היה נחרץ לא פחות בביקורתו על כישלונות הממשל בוושינגטון. לטענתו, הבעיה אינה רק בהתנהגות הזרים אלא בתגובת הפקידים האמריקנים:
ביקורת עצמית זו מהווה חריגה ניכרת מהבקרה החד-צדדית הרגילה כלפי סין. כפי שניתח פרשן אחד, קימיט "האשים את המנהיגים האמריקנים שאפשרו את הירידה התעשייתית" בכך ש"ישנו בהגה במשך זמן רב מדי."
קימיט נשא את הדברים כחלק מטיעון רחב יותר למסגרת מדינית חדשה שכינה "Trade Over Aid" (סחר במקום סיוע). הוא הדגיש שאומות אינן משגשגות מתלות קבועה בסיוע, אלא מייצור, מסחר, בנייה, השקעה, חדשנות ותחרות. עם זאת, הוא הקפיד לדחות את הרעיון שהרחבת הגישה לשוק לבדה תפתור את הבעיה – וטען שהאמונה הישנה בסחר חופשי בלבד הוכחה כ"בלתי מספקת ובלתי נבונה" מול שותפות סחר שמעוותות באופן שיטתי את השווקים.
נאומו של קימיט משקף תסכול דו-מפלגתי מתמשך בוושינגטון. שימועים בקונגרס במהלך שני העשורים האחרונים הדגישו שוב ושוב את אותם חששות: הגישה הממלכתית של הממשלה הסינית, כישלון מנגנוני ארגון הסחר העולמי (WTO) לבלום פרקטיקות לא הוגנות, והשחיקה של יכולת הייצור האמריקנית. מה שהפך את דבריו של קימיט ליוצאי דופן היה ההכרה המפורשת בכך שכישלונות מדיניות אמריקניים – לא רק ההתנהגות הסינית – הם חלק מהבעיה.
הנאום ממקם את מדיניות הסחר של ממשל ביידן (או הממשל שאחריו) כמי שמתווה דרך אמצע: להתעמת עם עיוותי סחר באופן ישיר, אך גם לקחת אחריות על בנייה מחדש של בסיס התעשייה האמריקני. השאלה שנותרה פתוחה היא האם הביקורת הכפולה הזו תתורגם לשינויי מדיניות ממשיים, או תישאר הכרה רטורית בבעיות שאובחנו כבר לפני עשרות שנים.
Comments
0 comments