הממשל האמריקני בביקורת כפולה: סין מעוותת את הסחר – אבל גם וושינגטון כשלה

בסדרת דברים שנשא באמצע שנת 2026, תקף תת-שר המסחר האמריקני לסחר בינלאומי, ויליאם קימיט, בחריפות את עיוותי הסחר של סין – אך במקביל הפנה ביקורת לא פחות חריפה כלפי הממשל האמריקני, שהרשה, לדבריו, לתעשייה המקומית להידרדר ללא התערבות.

ההאשמות כלפי סין: סובסידיות, דמפינג וחסמים

קימיט, מבלי לנקוב בשמה של סין באופן ישיר, הציג רשימה של פרקטיקות לא הוגנות המיוחסות לשותפות סחר זרות הנתמכות בידי ממשלות – כשההקשר מבהיר כי מדובר בסין:

• סובסידיות ממשלתיות – לדבריו, מתחרות זרות סיפקו סובסידיות לענפים מקומיים כדי להשיג יתרון תחרותי מלאכותי בשווקים הגלובליים.
• דמפינג (הצפה במחירים נמוכים) – הוא האשים אותן בהצפת השוק האמריקני במוצרים במחירים מתחת למחיר השוק, תוך פגיעה ביצרנים האמריקנים.
• חסמים רגולטוריים – לדבריו, אותן מדינות מקימות חסמי רגולציה שמטרתם למנוע מתחרות זרה להיכנס לשוק המקומי שלהן.
• תמיכה בחברות ממשלתיות – קימיט מתח ביקורת על השימוש בחברות בבעלות המדינה ככלי למדיניות תעשייתית, מהלך העולה בקנה אחד עם חששות ארוכי שנים של ארה"ב בנוגע לגישה הלא-שוקית, התחרותית והממלכתית של סין.
• כיבוש נתחי שוק אמריקניים – האשמת העל הייתה כי מתחרות אלה משתמשות בכל הכלים העומדים לרשותן כדי לבנות את התעשיות שלהן ולכבוש חלקים הולכים וגדלים מהשוק האמריקני.

דיווחים בתקשורת ציינו כי דבריו של קימיט היו "עקיצה סמויה" כלפי בייג'ינג, והדהדו עשרות שנים של עדויות ממשלתיות שתיארו את פרקטיקות הסחר של סין כמעוותות את השווקים הגלובליים.

הביקורת על וושינגטון: 'הממשלה עמדה מנגד'

קימיט היה נחרץ לא פחות בביקורתו על כישלונות הממשל בוושינגטון. לטענתו, הבעיה אינה רק בהתנהגות הזרים אלא בתגובת הפקידים האמריקנים:

• חוסר מעש ממשלתי – "לעיתים קרובות מדי, ממשלת ארה"ב עמדה מנגד בזמן שמפעלים אמריקנים נסגרו, הייצור עבר לחו"ל ועובדים נזנחו," אמר קימיט.
• הכחשה של ההנהגה – לדבריו, מנהיגים אמריקנים סירבו להכיר במציאות של התדלדלות התעשייה, או לחלופין אפשרו לה להתרחש דרך הזנחה מדינית.

ביקורת עצמית זו מהווה חריגה ניכרת מהבקרה החד-צדדית הרגילה כלפי סין. כפי שניתח פרשן אחד, קימיט "האשים את המנהיגים האמריקנים שאפשרו את הירידה התעשייתית" בכך ש"ישנו בהגה במשך זמן רב מדי."

רעיון 'סחר במקום סיוע'

קימיט נשא את הדברים כחלק מטיעון רחב יותר למסגרת מדינית חדשה שכינה "Trade Over Aid" (סחר במקום סיוע). הוא הדגיש שאומות אינן משגשגות מתלות קבועה בסיוע, אלא מייצור, מסחר, בנייה, השקעה, חדשנות ותחרות. עם זאת, הוא הקפיד לדחות את הרעיון שהרחבת הגישה לשוק לבדה תפתור את הבעיה – וטען שהאמונה הישנה בסחר חופשי בלבד הוכחה כ"בלתי מספקת ובלתי נבונה" מול שותפות סחר שמעוותות באופן שיטתי את השווקים.

הקשר ומשמעויות

נאומו של קימיט משקף תסכול דו-מפלגתי מתמשך בוושינגטון. שימועים בקונגרס במהלך שני העשורים האחרונים הדגישו שוב ושוב את אותם חששות: הגישה הממלכתית של הממשלה הסינית, כישלון מנגנוני ארגון הסחר העולמי (WTO) לבלום פרקטיקות לא הוגנות, והשחיקה של יכולת הייצור האמריקנית. מה שהפך את דבריו של קימיט ליוצאי דופן היה ההכרה המפורשת בכך שכישלונות מדיניות אמריקניים – לא רק ההתנהגות הסינית – הם חלק מהבעיה.

הנאום ממקם את מדיניות הסחר של ממשל ביידן (או הממשל שאחריו) כמי שמתווה דרך אמצע: להתעמת עם עיוותי סחר באופן ישיר, אך גם לקחת אחריות על בנייה מחדש של בסיס התעשייה האמריקני. השאלה שנותרה פתוחה היא האם הביקורת הכפולה הזו תתורגם לשינויי מדיניות ממשיים, או תישאר הכרה רטורית בבעיות שאובחנו כבר לפני עשרות שנים.