כלל ישיר כמו "ציון נורטון <16 = תנוחה כל 4 שעות" הוא היסק, לא סף מוכח מבוסס ראיות. הראיות הזמינות תומכות בהיגיון זה רק בעקיפין:
מדיניות בית חולים הגנתית תהיה בטוחה יותר אם תנוסח כמותאמת לרמת סיכון ואינדיבידואלית, במקום ככלל נוקשה יחיד.
ניסוח טוב יותר לפרוטוקול בית חולים יהיה:
אין לנסח את המדיניות כ"נורטון <16 = תנוחה כל 4 שעות" ללא הסתייגויות. יש לנסח אותה כך:
"מטופלים עם ציון נורטון <16 נחשבים בסיכון וצריכים לקבל חבילת מניעת פצעי לחץ. אם מרותקים למיטה, יש לשנות תנוחה לפחות כל 4 שעות כאשר קלינית מתאים ובשימוש במשטח תמיכה מחלק לחץ. יש להגביר את תדירות שינוי התנוחה ולקבל ייעוץ פצעים אם סובלנות העור ירודה, קיים פצע לחץ, או קיימים גורמי סיכון נוספים."
ניסוח זה תואם יותר לראיות, שכן הוא מקשר בין נורטון לזיהוי סיכון, תוך מתן אפשרות לתדירות שינוי תנוחה שתלויה במשטח התמיכה, בסובלנות העור ובמצב המטופל .
ישנן ראיות טובות לכך שמטופלים בסיכון ללא ניידות זקוקים לשינוי תנוחה כחלק ממניעת פצעי לחץ, אך אין מספיק ראיות להוכיח כלל אוניברסלי של סף ציון נורטון-תדירות תנוחה. ציון נורטון <16 יכול להפעיל באופן סביר חבילת מניעה ושינוי תנוחה מתוזמן, ותנוחה כל 4 שעות עשויה להיות קבילה במטופלים נבחרים על משטחים מחלקי לחץ. עם זאת, הגישה הנתמכת ביותר היא תדירות מותאמת אישית המבוססת על נורטון בתוספת ניידות, ממצאי עור, משטח תמיכה וגורמי סיכון קליניים .
Comments
0 comments