החוקרים השתמשו בנתוני טביעת רגל סביבתית מבוססת-צריכה המכסים 168 מדינות ועד 201 קבוצות צריכה . לאחר מכן הם תימחרו את הנזק הכספי בארבעה גבולות פלנטריים: שינויי אקלים, שלמות הביוספרה (אובדן מגוון ביולוגי), מחזורים ביוגאוכימיים (זיהום חומרי הזנה) ושימוש במים מתוקים . שיטות התמחיר הגיעו מ"מדריך המחירים הסביבתיים" (Environmental Prices Handbook), והפיקו טווח של 1.7–5.7 טריליון דולר כדי ללכוד את אי-הוודאות .
שתי קטגוריות צריכה שולטות, לפי המחקר :
אובדן המגוון הביולוגי היווה את החלק הגדול ביותר מהנזק הכולל (47–51%), ואחריו שינויי האקלים (36–45%) וזיהום חומרי הזנה (8–16%) .
בקרב 10% המובילים בעולם, הנזק השנתי הממוצע לאדם הוא 2,300–7,500 דולר . אבל הנטל אינו מתחלק באופן שווה. הצרכנים האמריקאים – המהווים את החלק הגדול ביותר בעשירון העליון הגלובלי – עומדים בפני נזקים שנתיים לנפש של 19,000–63,000 דולר, שהם 6–20% מהכנסתם או 0.8–3% מהונם . זה מדגיש לא רק את אי-השוויון בצריכה בין מדינות, אלא גם את הפער העצום בין עושר לאחריות סביבתית.
המחקר נשען על מחקר קודם שהראה כי 10% הצרכנים המובילים בעולם אחראים ל-31–67% מכלל הפריצות של הגבולות הפלנטריים . כאשר מרחיבים את העדשה ל-20% המובילים, הנתון עולה ל-51–91% . המסקנה ברורה: תיקונים בצד הייצור לבדם אינם מספיקים אם הפרטים בעלי הצריכה הגבוהה בעולם לא ישנו את דפוסי הצריכה שלהם.
המחברים טוענים כי התמקדות בדפוסי הצריכה של 10% המובילים היא גם יעילה ביותר וגם רציונלית מבחינה כלכלית. כיווני מדיניות מרכזיים שהם מזהים כוללים :
המחקר מספק בסיס כספי למה שחוקרי קיימות רבים טוענים זה מכבר: שעלות הצריכה המופרזת של המעטים אינה רק משבר אקולוגי אלא חבות כלכלית עצומה – כזו שמגמדת את המאמצים הגלובליים הנוכחיים להתמודד איתה.
הנתונים במחקר זה מגיעים מהמאמר שפורסם בכתב העת והם בדולרים אמריקאיים של שנת 2017 . חלק מהדיווחים בתקשורת ומהקדם-פרסומים מצטטים טווחים מעט שונים (למשל, 1.2–3.9 טריליון דולר בקדם-פרסום קודם ), אך הגרסה שעברה ביקורת עמיתים קובעת את טווח 1.7–5.7 טריליון הדולר המשמש כאן .
החוקרים השתמשו בנתוני טביעת רגל סביבתית מבוססת-צריכה המכסים 168 מדינות ועד 201 קבוצות צריכה . לאחר מכן הם תימחרו את הנזק הכספי בארבעה גבולות פלנטריים: שינויי אקלים, שלמות הביוספרה (אובדן מגוון ביולוגי), מחזורים ביוגאוכימיים (זיהום חומרי הזנה) ושימוש במים מתוקים . שיטות התמחיר הגיעו מ"מדריך המחירים הסביבתיים" (Environmental Prices Handbook), והפיקו טווח של 1.7–5.7 טריליון דולר כדי ללכוד את אי-הוודאות .
שתי קטגוריות צריכה שולטות, לפי המחקר :
אובדן המגוון הביולוגי היווה את החלק הגדול ביותר מהנזק הכולל (47–51%), ואחריו שינויי האקלים (36–45%) וזיהום חומרי הזנה (8–16%) .
בקרב 10% המובילים בעולם, הנזק השנתי הממוצע לאדם הוא 2,300–7,500 דולר . אבל הנטל אינו מתחלק באופן שווה. הצרכנים האמריקאים – המהווים את החלק הגדול ביותר בעשירון העליון הגלובלי – עומדים בפני נזקים שנתיים לנפש של 19,000–63,000 דולר, שהם 6–20% מהכנסתם או 0.8–3% מהונם . זה מדגיש לא רק את אי-השוויון בצריכה בין מדינות, אלא גם את הפער העצום בין עושר לאחריות סביבתית.
המחקר נשען על מחקר קודם שהראה כי 10% הצרכנים המובילים בעולם אחראים ל-31–67% מכלל הפריצות של הגבולות הפלנטריים . כאשר מרחיבים את העדשה ל-20% המובילים, הנתון עולה ל-51–91% . המסקנה ברורה: תיקונים בצד הייצור לבדם אינם מספיקים אם הפרטים בעלי הצריכה הגבוהה בעולם לא ישנו את דפוסי הצריכה שלהם.
המחברים טוענים כי התמקדות בדפוסי הצריכה של 10% המובילים היא גם יעילה ביותר וגם רציונלית מבחינה כלכלית. כיווני מדיניות מרכזיים שהם מזהים כוללים :
המחקר מספק בסיס כספי למה שחוקרי קיימות רבים טוענים זה מכבר: שעלות הצריכה המופרזת של המעטים אינה רק משבר אקולוגי אלא חבות כלכלית עצומה – כזו שמגמדת את המאמצים הגלובליים הנוכחיים להתמודד איתה.
הנתונים במחקר זה מגיעים מהמאמר שפורסם בכתב העת והם בדולרים אמריקאיים של שנת 2017 . חלק מהדיווחים בתקשורת ומהקדם-פרסומים מצטטים טווחים מעט שונים (למשל, 1.2–3.9 טריליון דולר בקדם-פרסום קודם ), אך הגרסה שעברה ביקורת עמיתים קובעת את טווח 1.7–5.7 טריליון הדולר המשמש כאן .