מטרת העל של החוק היא שאפתנית: להעלות את חלקה של התעשייה בתוצר הלאומי הגולמי של האיחוד מ-15% כיום ל-20% עד שנת 2035 .
ענקית הרכב היפנית, טויוטה, יצאה בפומבי נגד ההצעה, והצטרפה לקולותיהן של הונדה וניסאן. החברה מזהירה כי הדרישות החדשות יפגעו בהשקעות, בתעסוקה, וביתרון התחרותי של האזור כולו . טויוטה מציבה שתי דרישות מרכזיות לשינוי המדיניות:
החשש בבריטניה חריף במיוחד. יגואר לנד רובר (JLR), המייצרת כלי רכב בבריטניה עבור השוק האירופי, הביעה דאגה עמוקה מכך שהחוק מפלה לרעה יצרנים בריטיים באופן המנוגד להסכמי הסחר שלאחר הברקזיט .
התאחדות יצרני הרכב והסוחרים הבריטית (SMMT) הזהירה באופן ישיר כי מדובר באיום ממשי על היקף סחר שנתי של כ-80 מיליארד אירו (כ-94 מיליארד דולר) בין בריטניה לאיחוד . בעוד אנליסטים טוענים כי קיימת דרך להכיר במוצרים בריטיים כ"סחורה אירופית" לצורכי סחר, דרישת ההרכבה הפיזית בתוך האיחוד מאיימת לעקוף את המסלול הזה
.
החששות אינם תיאורטיים. דיווחים העלו את האפשרות שמפעל הרכב הגדול ביותר בבריטניה עלול להיסגר אם הממלכה המאוחדת תישאר מחוץ למסגרת "תוצרת אירופה" . ניסאן, המחזיקה במפעל ענק בסנדרלנד המעסיק 6,000 עובדים, תיארה את המצב כ"איום קיומי" על עסקיה
.
הביקורת על החוק חוצה יבשות ומגזרים:
בניגוד לעמדת היצרניות, דווקא איגוד ספקי הרכב האירופי (CLEPA) תומך נלהב בחוק. לדבריהם, החוק אף אינו מחמיר מספיק, והם לוחצים להעלות את הרף ל-75% רכיבים מקומיים, כל זאת במטרה להגן על מקומות עבודה ושרשראות ערך באירופה .
הסיכון הגדול עליו מזהירים אנליסטים הוא שהחוק, במקום להגן על התעשייה, יצית מלחמת סחר עם alle בעלות ברית כמו בריטניה, יפן ודרום קוריאה, וישבש שרשראות אספקה גלובליות שהופכות את התעשייה הזו לאפשרית .
Comments
0 comments