כאן הסיפור מסתבך. יומיים-שלושה בלבד לאחר המתקפה, ב-5-6 ביוני 2026, הודיע משרד החוץ האמריקאי על אישור מכירה צבאית אפשרית (FMS) לכווית. על הפרק: מערכות יירוט כטב"מים (c-UAS) מתוצרת חברת אנדוריל (Anduril) מקליפורניה. שווי העסקה מוערך בכ-1.98 מיליארד דולר .
מחלקת המדינה נימקה: המכירה "תשפר את יכולתה של כווית להתמודד עם איומים נוכחיים ועתידיים" ותתמוך באינטרסים של הביטחון הלאומי של ארה"ב . בעיני כווית, מדובר היה בצעד הגנתי מתבקש לאחר שנקודת התורפה נחשפה באופן כה אלים. אך בעיני איראן, התזמון היה חשוד מכדי להיות מקרי.
ב-9-10 ביוני, דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאאי, עלה למתקפה חזיתית. הוא האשים את ארה"ב ב**"מבצע דגל כוזב"** — כלומר, בימוי המתקפה על שדה התעופה — כדי לייצר פאניקה וביקוש למערכות האמריקאיות בקרב מדינות המפרץ .
לפי בקאאי, האמריקאים השתמשו בעותק של כטב"ם איראני מדגם "לוקאס" (או "שאהד") כדי לבצע את התקיפה, ו"מיהרו לאשר" את עסקת הנשק כדי לגרוף רווחים על גב הפחד . התקשורת האיראמית הרשמית, כמו PressTV ו-Tasnim, הפיצה את הטענה בהרחבה.
אך זו לא הייתה ההכחשה היחידה של איראן.
מיד לאחר הפיצוץ, משמרות המהפכה האיראניים (IRGC) מיהרו להכחיש כל קשר. הדובר חוסיין מוחבבי טען: "החקירות שלנו מראות שהכוח האווירי של משמרות המהפכה לא ירה לעבר המטרה הזו".
במקום זאת, איראן הפיצה נרטיב חלופי: הנזק לטרמינל נגרם מטיל פטריוט אמריקאי שהתקלקל והתרסק על הטרמינל תוך כדי ניסיון כושל ליירט טילים איראנים אחרים . "ההרס בטרמינל נגרם מנפילת טילי פטריוט אמריקאים", טען מוחבבי
.
פיקוד מרכז של ארה"ב (CENTCOM) לא נשאר חייב. בהודעה רשמית, CENTCOM דחה את הטענות האיראניות כ"שקריות". "איראן תקפה במתכוון את שדה התעופה האזרחי עם כטב"מים", נאמר, תוך שהם מגדירים את האירוע כ**"מתקפה מכוונת, מחושבת ולא מוצדקת"** .
הפיקוד אישר מחדש ששרידים וראיות מהזירה מצביעים על רכיבי כטב"ם מתוצרת איראנית. הנרטיב האיראני, לטענתם, היה ניסיון שקוף להתחמק מאחריות.
כדי להבין את מלוא התמונה, צריך להביט על התאריך: פברואר 2026. המלחמה פרצה ב-28 בפברואר, במבצע "חמת ענקים" (Operation Epic Fury) — מתקפת פתע אווירית משולבת של ארה"ב וישראל על יעדים צבאיים וממשלתיים באיראן. בתקיפה נהרג המנהיג העליון עלי חמינאי ובכירים אחרים .
איראן לא בלמה את תגובתה. טילים וכטב"מים שוגרו לעבר כוחות אמריקאים, ישראל ומדינות המפרץ המשתפות פעולה. מיצרי הורמוז נסגרו, והכלכלה העולמית ספגה זעזוע .
ב-8 באפריל, בתיווך פקיסטן, הושגה הפוגה בת שבועיים, אך היא הייתה שברירית מרגע לידתה . עד סוף אפריל, כל צד האשים את משנהו בהפרות. ואז, ב-1 במאי, הכריז ממשל טראמפ רשמית בפני הקונגרס כי "פעולות האיבה הסתיימו"
.
ההכרזה הזו לא הייתה אסטרטגית, אלא חוקתית. על פי החלטת סמכויות המלחמה (War Powers Resolution) מ-1973, לנשיא יש 60 יום בלבד לנהל לחימה ללא אישור הקונגרס. השעון החל לתקתק במרץ, והדד-ליין עמד לפוג. הממשל טען שמכיוון שההפוגה החלה ב-7 באפריל, המבצע הצבאי הרצוף הסתיים, וניתן לאפס את הספירה .
הקונגרס לא קיבל זאת בשתיקה. במאי, הצביע בית הנבחרים על החלטה שהגיש חבר הקונגרס ג'וש גוטהיימר, שהייתה מורה על החזרת הכוחות ללא אישור הקונגרס. התוצאה הייתה דרמטית: 212 קולות בעד מול 212 נגד — שוויון שהביא לדחיית ההחלטה .
הצילומים ממצלמות האבטחה הכוויתיות, טענותיה של כווית עצמה, והראיות הפורנזיות של CENTCOM — כולם מצביעים על כך שכטב"ם איראני הוא שפגע בשדה התעופה. המתקפה השתלבה בשרשרת מתקפות תגמול איראניות שהחלו בפברואר. הנרטיבים האיראניים — גם תיאוריית "תקלת הפטריוט" וגם האשמת "הדגל הכוזב" — הופצו בעיקר דרך ערוצים המזוהים עם השלטון בטהרן, ונדחו על הסף על ידי ארה"ב.
האירוע ממחיש יותר מכל את עומק הכאוס באזור: מלחמה רשמית שפרצה, הפסקת אש שלא באמת מומשה, קרב חוקתי אמריקאי, וקורבנות אזרחיים שנקלעו לאש הצולבת. בין אם מדובר בתוקפנות איראנית מחושבת, או במזימה קפיטליסטית אמריקאית, האמת המרה היא שטרמינל אחד של שדה תעופה הפך לעוד לוח משחק בסכסוך האזורי הבלתי נגמר.
Comments
0 comments