הכעס הציבורי התפשט במהירות, במיוחד בקרב סטודנטים באוניברסיטאות. ההפגנות החלו בנובי סאד והתפשטו במהירות ברחבי המדינה, והפכו לתנועת מחאה רחבה נגד הממשלה הדורשת אחריות על האסון.
מסמכים של הפרלמנט האירופי מתארים את קריסת הגג כזרז ל**"הפגנות ארציות חסרות תקדים בהובלת סטודנטים."**
למרות שהמחאות החלו בקריאות לצדק עבור הקורבנות, תנועת הסטודנטים הרחיבה במהרה את דרישותיה לנושאי ממשל רחבים יותר.
הדרישות המרכזיות כוללות:
הסטודנטים ממלאים תפקיד מרכזי בארגון עצרות, חסימות אוניברסיטאות והפגנות ברחבי הארץ, ועזרו לתנועה לצמוח אל מעבר לקמפוסים ולהפוך לקואליציה אזרחית רחבה.
הרשויות בסרביה ניסו להגביל או להכיל את ההפגנות באמצעות אמצעי ביטחון והתערבויות משטרתיות במהלך עצרות גדולות.
במספר הפגנות בבלגרד, משטרת המהומות התעמתה עם מפגינים והשתמשה בטקטיקות כגון גז מדמיע ומעצרים המוניים לאחר שהמתיחות הסלימה.
דיווחים של משקיפים וארגוני זכויות אדם ציינו גם:
הממשלה טענה כי פעולות המשטרה היו נחוצות לשמירה על הסדר, אך המבקרים אומרים כי התגובה מסכנת חירויות דמוקרטיות ומסלימה מתחים פוליטיים.
המחאות משכו תשומת לב גוברת מצד מוסדות אירופיים וגופי זכויות אדם, מכיוון שסרביה היא מדינה מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי, שהסטנדרטים הדמוקרטיים שלה נמצאים במעקב צמוד.
גורמים רשמיים באיחוד האירופי והפרלמנט האירופי הביעו דאגה לגבי:
נציב זכויות האדם של מועצת אירופה הזהיר כי נראה שהרשויות משתמשות בכוח ובמעצרים כדי לשבור הפגנות, מה שמעורר אזעקות לגבי חופש ההתכנסות והביטוי.
לחששות אלה יש חשיבות למעמדה הבינלאומי של סרביה, משום שרפורמות דמוקרטיות והגנה על זכויות אדם הם תנאי מפתח לחברות עתידית באיחוד האירופי.
מה שהחל כזעם על אסון תשתית בודד התפתח לתנועה פוליטית ארצית. עד 2025, המחאות התפשטו על פני מאות קהילות ומשכו קהל עצום בבלגרד ובערים אחרות.
עבור מפגינים רבים, הטרגדיה של נובי סאד הפכה לסמל לבעיות מערכתיות עמוקות יותר - במיוחד שחיתות, חוסר שקיפות וחולשת מוסדות. האם המחאות יובילו בסופו של דבר לרפורמות פוליטיות או לבחירות מוקדמות נותר לא ברור, אך הן כבר שינו את הנוף הפוליטי של סרביה והעצימו את הביקורת הבינלאומית על מסלולה הדמוקרטי.