שנת האפר: הרעב והבצורת הגדולים בתקופת עומר בן אל-ח'טאב

באותה תקופה התרחשה גם מגפת עמוואס באזור השאם. המגפה לא הייתה הגורם לרעב, אך היא הייתה אירוע מקביל שייתכן כי הקשה על העברת אספקה מן השאם אל אזורי החג'אז .

צעדי הסיוע של עומר

המקורות מתארים תגובה ששילבה סיוע מיידי, גיוס משאבים ונוכחות אישית של השליט:

1. חלוקת מזון ציבורית: הוקמו מסגרות להאכלה המונית וחולקו קמח ושמן לנזקקים .
2. פנייה אל המחוזות: עומר כתב למושלים וביקש מהם לשלוח מזון ואספקה. שיירות הגיעו מעיראק, מן השאם ומאזורים נוספים .
3. השתתפות אישית במחסור: לפי המסורות, עומר הסתפק במזון פשוט ונמנע מחמאה ומבשר עד שגם הציבור יוכל לאכול מהם. הוא אף נהג לסייר בלילות ולבדוק את מצב התושבים .
4. סיוע לאוכלוסייה הכפרית: המשאבים הופנו גם אל הנוודים ואל תושבי אזורי הספר, ולא רק אל תושבי המדינה.
5. הקלה משפטית בשעת דחק: המקורות מציגים את הרעב כנסיבות של הכרח, שבמסגרתן לא הוחל עונש גניבה כאשר הגניבה נבעה מן המצוקה .
6. תפילת בקשת גשם: עומר יצא עם הציבור לתפילת בקשת הגשם וביקש גשם באמצעות אל-עבאס בן עבד אל-מוטלב. לאחר מכן ירדו גשמים והמשבר החל להסתיים .

מדוע נקראה התקופה "שנת האפר"?

ההסבר המקובל קשור למראה האדמה לאחר חודשים ללא גשם: היא התייבשה, השחירה והתכסתה באבק, עד שנראתה כאילו כוסתה באפר. במקורות אחרים מופיע גם הסבר שלפיו הרוח נשאה עמה עפר דמוי אפר .

האם חברי הנביא מתו ברעב?

אין בידינו מקור מבוסס הקובע שחבר מסוים מחברי הנביא מת בגלל הרעב עצמו. אבו עביידה בן אל-ג'ראח, מועאד' בן ג'בל, יזיד בן אבי סופיאן ואחרים מתו במגפת עמוואס, שהתרחשה במקביל, ולא כתוצאה ישירה משנת האפר .

מה ידוע בוודאות — ומה עדיין לא ברור?

המסגרת הכללית של האירוע חוזרת במקורות: בצורת קשה בחג'אז, רעב שנמשך בערך תשעה חודשים, הגעת אספקה מאזורים אחרים, מאמצי הסיוע של עומר וסיום המשבר לאחר ירידת גשמים .

עם זאת, כמה פרטים נותרו לא ודאיים:

• החודש המדויק שבו החלה הבצורת והחודש שבו הסתיימה אינם ידועים.
• אין נתון מוקדם ומהימן על מספר המתים.
• יש מסורות המייחסות לעמר בן אל-עאץ שליחת סיוע ממצרים, אך אבן כת'יר הצביע על קושי כרונולוגי: כיבוש מצרים טרם הושלם בשנת 18 להג'רה. ייתכן אפוא שהמסורת מאוחרת יותר או שנפלה שגיאה בייחוסה .

הלקח ההיסטורי

התיאור של שנת האפר מדגיש מודל משולב של התמודדות עם אסון: חלוקת מזון מיידית, גיוס משאבים מכל רחבי המדינה, פיקוח אישי על האוכלוסייה והקלה משפטית במצב של הכרח. לצד אלה עמדה גם תפילת הציבור, שבמסורת ההיסטורית סימנה את נקודת המפנה עם ירידת הגשמים.

המקורות המרכזיים לדיון הם מסורות אבן סעד ב"אל-טבقات אל-כוברא", תיאורו של אבן אל-את'יר ב"אל-כאמל פי אל-תאריך", ודיונו של אבן כת'יר ב"אל-בדאיה ואל-ניהאיה". במחקר השוואתי מומלץ להתחיל בריכוז מסורות אבן סעד, להשוותן למסורות אל-טברי, ולאחר מכן לבחון את הביקורת הכרונולוגית של אבן כת'יר .